לא משחקים, שברו את הכלים

בשמאל מבהירים את דעתם על הדמוקרטיה - אם הם אינם בשלטון, היא רק מפריעה • לכן הם פונים לעולם ומבטלים את מי שלא בחר "נכון" • לצערם, הימין למד להשתמש בנשק השמאל נגדו - ומציג אותו במערומיו

1 לפני שבועיים פירסם מו"ל עיתון "הארץ" עמוס שוקן מאמר, שאלף קמפיינים "קיצוניים" של תנועות ימין לא יתקרבו לעוצמת השערורייה שהיה צריך לחולל. תחת הכותרת "רק לחץ בינלאומי" קבע שוקן כמובן מאליו, שישראל היא מדינת אפרטהייד. כבר חמישים שנה. שוקן לא נימק את קביעתו ולא נראה שמעניינת אותו המציאות ההיסטורית בדרום אפריקה. 23 פעמים הוזכר במאמרו המונח השקרי הזה כאמת צרופה. מכיוון ששוקן לא רואה מצב שבו ישראל משתכנעת לשנות מדיניות (כאילו הדבר תלוי בנו), הרי כל הפעולות שפעלו נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, רצויות בהחלט נגד ישראל. 

הוא הצדיק פעולות של ישראלים בעולם נגד ישראל, למרות שלדבריו מדיניותה "נקבעה באופן דמוקרטי בבחירות". מדוע? הנה הרציונל המנחה רבים מארגוני השמאל: "מי שמדיניותו היא אפרטהייד, כלומר אנטי־דמוקרטית בעליל, מנוע מלטעון בשם הדמוקרטיה". נאלמנו דום.  

בכינוס במכון ון ליר שנכחתי בו השבוע, אמר נציב המדינה לשעבר פרופ' יצחק גל־נור: "אם הממשלה מפסיקה לשחק דמוקרטיה, גם אני מפסיק, ואני בוחר באפשרות הקיצונית". ומהי? מרי אזרחי בלתי אלים. הוא הצדיק את הפנייה לעולם שיבוא ויושיע אותנו, כפי שהושיע חברות אחרות בהיסטוריה ממשטרי "חושך", כמו יפן, גרמניה, חלקים ממזרח אירופה ודרום אפריקה. זאת, "כדי להחזיר את העטרה הדמוקרטית ליושנה". לרגעים חשתי שניצב מולי דינוזאור, שריד לשלטון מפא"י בצדדיו הרעים. הוא ושוקן וחבורה שלמה קובעים לנו מהי דמוקרטיה, ואם איננו מצייתים, יזמינו את "העולם" לעשות פה סדר. 

 

2 זה שנים שהשמאל הפך לכת פנאטית דתית: יש לו חוקים הטרונומיים שהגיעו מאלוהים כלשהם, והם גוברים על חוקי בני האדם או על הסכמת הרוב. גם הטוטליטריות של השמאל נובעת משם: למרות שיח זכויות האדם שבפיו, אין אצלו בני אדם, רק רעיונות. אבל הדברים של שוקן - שנקראים בעולם - חמורים הרבה יותר: חוץ מלהזמין את מחבְּלי כל העולם לטבוח בנו, הוא אמר הכל.  

בספרו "כיצד דמוקרטיות אובדות (או מתחסלות)", דיבר הפילוסוף ז'אן פרנסואה רֶוֶול על מנגנון מתוחכם של "תעשיית אשמה", שאימצה ראייה חד־צדדית בדבר אשמה היסטורית של המערב. את העימות בין בריה"מ לבין המערב תיאר כמשחק כדורגל, שבו אחת הקבוצות - המערב - פוסלת עצמה מלעבור את קו מחצית המגרש. במקום הסובייטים יש כיום הרשות הפלשתינית והתנועות האיסלאמיסטיות, בעוד ארגוני השמאל מסייעים למאבק נגד ישראל. 

ועדיין יש הבדל: כשארגוני שלום פעלו להחליש את עמדת מדינתם נגד העמדה הסובייטית - האזרח האמריקני והאנגלי היה יכול להסתובב ברחובות עירו בביטחון. המחיר שהמערב שילם על הסייענות הסובייטית נגדו, נראה רחוק. לא כך בישראל. פעילי שמאל ישראלים מסתובבים במסע אינסופי בעולם, ומספרים למבקשי רעתנו, שהם אכן צודקים. מכיוון שהתדמית הדמונית של ישראל מתחזקת - מתפשטת לגיטימציה לרצח יהודים. זכויות אדם מעניינות את אויבינו? 

 

3 במשך שנים רבות עשתה העילית הוותיקה בישראל כבשלה. ההמון לא ממש התערב, גם אם הצביע למפלגות יריבות. נכון שהממשלות התחלפו, אבל חילופי המשמרות בתחומים האחרים -  אקדמיה, תקשורת, בית המשפט, פרקליטות, תרבות ואמנות - התעכבו. פרופ' מני מאוטנר הראה שמאז המהפך הפוליטי ב־1977, העתיק השמאל את זירת המאבק הפוליטי מהכנסת לבית המשפט. אפשר להוסיף שלא רק שם; השמאל מצא דרכים שונות לעקוף את הדמוקרטיה הישראלית. ארגוני השמאל הם זרוע ארוכה של הרעיון הזה: אילוץ החברה הישראלית לקבל תכתיבים פוליטיים ותרבותיים של מיעוט, שפעם היה אוונגרד מוביל והיום מנהל מלחמת מאסף על עמדות ההשפעה. 

עם הזמן, החל הרוב הדומם להתנער מתרדמתו. הימין למד את שיטות הפעולה של השמאל. הוקמו ארגונים מקבילים והועתקו שיטות הפעולה. ככל שנצבר ניסיון השתכלל דפוס הפעולה של ארגוני הימין. אותן מתודות שהשמאל הפעיל כלפי צה"ל וישראל - הופעלו כעת כלפיו. צילום, תיעוד, חשיפה, הוקעה, ריגול נגדי, מסעות פרסום, הפעלת התקשורת ואפילו שימוש הולך וגובר בבית המשפט. 

חלק ניכר מכוחם של ארגוני השמאל בא להם מהִסתוותם בכסות אַ־פוליטית, פילנתרופית, אלטרואיסטית. הם הרי עוסקים "רק בזכויות אדם" ולא חלילה בפוליטיקה. הימין הסיר את הלוט מעליהם והראה שמדובר בארגונים פוליטיים, ובמקרים מסוימים - אפילו לא הומניסטיים. עשורים רבים הרגיל אותנו השמאל לתוויות ההחרגה שהצמיד ליריביו הפוליטיים והאידיאולוגיים: מתנחלים, ימין קיצוני, דתיים משיחיים, חרדים פרזיטים, לאומנים, פשיסטים, ניאו־נאצים, עובדי אלילים וכן הלאה. עכשיו התהפכה המגמה. השמאל מצא עצמו בעין הסערה ונאלץ להתמודד עם דה־לגיטימציה מצד יריביו המפעילים את שיטותיו שלו - נגדו. 

 

4 בוויכוח על אופי הזיכרון של רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, משמעות הרצח לדעתי היא האלימות ככלי לכפייה פוליטית. האלימות הרצחנית שיגאל עמיר נקט הופעלה נגד הסכמת הרוב. זה העיקרון הבסיסי ביותר בחברה דמוקרטית. לא רק "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו"; בתשתית היראה הזאת, נדרשת הסכמה על "כללי המשחק". הרוב קובע את עתידו, תוך התחשבות רבה במיעוט; אבל בשאלות הגדולות באמת, אין דרך טובה יותר להחליט, לבד מהכרעת הרוב. 

ההסכם הגורלי ביותר לעתידנו מאז מלחמת העצמאות - הסכם חלוקת הארץ כפי שנוסח באוסלו - התקבל על חודו של קול אחד (עריקים מהאופוזיציה). ועדיין הקול הזה העניק את המנדט לממשלה הנבחרת ללכת למהלך היסטורי הרה סכנות. יגאל עמיר התנקש בעיקרון הזה, שבלעדיו - אין לנו מדינה, לא במתכונת שנרצה לחיות בה ולמענה. 

במובן הזה - חלק מארגוני השמאל מנסים גם הם, בדרכם, לעקוף את עקרון הסכמת הרוב. מכיוון שאין הכרעה לאומית באשר לעתידה של הארץ, חלק ניכר מהשמאל, התקוע באופוזיציה - פונה אל העולם. כמו במאה ה־1 לפנה"ס, אריסטובלוס והורקנוס של ימינו מכניסים את רומא לירושלים כדי שתפסוק ביניהם - והיהודים יאבדו את עצמאותם וריבונותם. לא אלמן ישראל; בפעם הזאת, זה לא יקרה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו