מחכים ל"רוח החדשה"

פענוח מידע גולמי הוא לעולם כאב ראש לכל גורם, החל במודיעין הלאומי וכלה ביחיד. המרחק בין צל"ש לטר"ש - אות הצטיינות או הורדה בדרגה - צר וקצר. לא מדובר בהערכת מודיעין אסטרטגית (צפי למלחמת יום הכיפורים) אלא בסוגיות נקודתיות, עכשוויות, מייד. דוגמה קלאסית היתה חדירת המטוס הלובי ממצרים לעבר הכור בדימונה, 1973. היה צורך בהחלטה ללא שיהוי, הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר לא לקח סיכון והורה להפילו ועד שנמלך בדעתו היה מאוחר מדי. חפים מפשע נהרגו.

המשטרה נדרשת להכרעות קשות כאלה מדי יום. בכל קריאה למוקד 100 על ילד שתלוי על מעקה המרפסת ואישה שהוכתה בידי בן־זוגה. לאן נוסעת הניידת? מה קודם למה? הכישלון אורב עם כל חיוג.

המשטרה חוותה קושי עם כישלון נורא כאשר איחרה להגיב על הפנייה למוקד 100 עם חטיפת שלושה הנערים אשר נרצחו בידי מחבלים פלשתינים, והציתו בשרשור את מבצע צוק איתן, שאיש לא רצה בו. אתמול חשפה כרמלה מנשה מ"קול ישראל" אירוע דומה: שתי נערות - וגם מעסיקן - היפנו את שימת הלב לנוסע ערבי באוטובוס ציבורי, שחזותו העידה עליו כי הוא חשוד כמחבל הרוצח בת"א העושה דרכו לביתו בערערה. במוקד 100 רשמו ואמרו בנימוס תודה רבה, וזה היה סוף טיפול החירום.

זה היה גם המחדל שבעטיו נדחתה לכידת נשאת מלחם בשבוע ימים, ות"א הוכתה בתבהלה ומורות עודדו את תלמידיהן להיעדר מהכיתה ולהישאר בבית.

לא רק המחדל בליל הרצח מדאיג, בעיקר מפני שהמעסיק ניסה לחזור לעורר את עניינם של אנשי מוקד 100. מדאיגה ממנו תגובת המשטרה כאילו חקירת הנערות לא היתה תורמת ללכידת המחבל הרוצח ואינה אלא עניין שולי, ושאר הטיעונים המזכירים מחדלים נוספים של המשטרה בפרשיות מסוג אחר. אמש היא חזרה על הגישה הנושנה והמסוכנת והבלתי ראויה של הסרת כל אחריות מעל לכתפיה וצידוק כל טעות כבלתי נמנעת.

הדבר עומד בניגוד גמור לרוח החדשה שאמור להביא בכנפיו רוני אלשיך. האיש אשר שירת ביחידות הצה"ליות שלא חמקו מתחקיר עצמי כואב; שעודדו את האחראים והמבצעים לעמוד על משגיהם לא כדי להענישם, חלילה, אלא כדי לשפר את פעילותם בסיבוב הבא - טרם החדיר רוח נכונה זו בפיקוד העליון של המשטרה. ההודעה אמש היא הד למשטרה הישנה, החלולה.

להפך, הטענה כי צעידה ראויה בעקבות המידע היתה חסרת ערך מעליבה את האינטליגנציה של הציבור.