מול קברי הנרצחות: אין נחמה

מראה שני הקברים הטריים של דפנה ושלומית שובר את הלב לרסיסים. איך אפשר להמשיך לנשום כשהטרור מכה כך, בצורה ברברית כל כך, כשילדים אוחזים בסכין וחוטפים לבבות ונשמות, חיים שלמים שהיו ואינם, פוצעים בסכין משוננת עוד משפחות, שבמשך כל חייהן רק ינסו למלא את החלל הפעור, הכואב, המדמם, זה שלא ייסגר לעולם.

אין מילים לנחם, אין מילים להביע את הצער, ורבים כל כך הקולות מסביבי שמבקשים שנעצור רגע ונשים לב לאנשים האלה כשהם עוד בחיים, כשאנחנו עוד יכולים ללמוד מהם. בלי ציניות, בלי אגו, באמונה ואהבה.

בלי שנשים לב, שוזר חבל דק את שלוש קורבנות השבוע האחרון, את הנשים הרכות והעדינות, האמיצות והגיבורות שנפגעו - שתיים מהן כבר לא איתנו, אחת עודנה כאן, ותודה לאל על זה. כל אחת מאירה בזרקור כואב שלב אחר בחיים שהם חיים מלאים, חיי יצירה ומעשה, חיי צניעות ואמונה, עוז וגבורה.

תחילת החיים והנשיות הצעירה של שלומית קריגמן ז"ל; הנשיות המתפרצת, זו שמחויבת להלכה ולגוף גם יחד, של דפנה מאיר ז"ל; ומיכל פרומן, שבעיצומה של העצמת חיים והתפתחות חיים ברחמה, כמעט ניטלה ממנה חיותה שלה, ובכל זאת היא מלאת אמונה, הודיה ואמון באדם.

באופן צועק כל כך אפשר להצביע על ההבדל הגורף - רצון עז של המפגעים ליטול חיים, ודווקא מהנשים שכל כולן אומרות חיות. אי אפשר לטעות בחיות של אישה הרה, אי אפשר לטעות בחיות של אם בתוך ביתה שלה, אי אפשר לטעות בחיות של בחורה צעירה בשיגרת קניות במכולת. הרוצחים הללו בחרו בחירה ברורה ומעוררת אימה: להיכנס אל תוך המרחב המוגן - הבית, החנות, המכולת, במטרה להרוג.

• • •

ואולי דווקא בגלל כל זה, גל הטרור מסרב להירגע. כלום לא הרגיע אותו, אפילו לא שהלכנו על טקטיקה אחרת הפעם והחלטנו לא לכנות אותו בשמות - לא אינתיפאדה ולא מלחמה. ניסינו לכנות אותו "טרור הבודדים", הרי מילים יוצרות מציאות, אבל גם זה לא עזר. זה לא שיכנע את מאות המפגעים עם הסכינים או עם המכוניות הדורסות, עם האבנים או עם בקבוקי התבערה. 30 קורבנות אדם גבה הגל, ואף אחד לא ספר את עשרות הנפגעים במצב קל, בינוני או קשה, את נפגעי החרדה, את האנשים שהיו עדים למעשי רצח או את הניסיונות לכך, את כל אלה שנחרטה בנפשם שריטה קשה וכואבת, אובדן אמון וחלומות בעתה. יותר מ־300 טרוריסטים בודדים עורר הגל, וזה לא משנה אם מדובר בילד בן 13 עם סכין, ילדה בת 12 עם מספריים, או בחור שעבר את גיל 18 ומחזיק בידו סכין משוננת. מטרתם אחת היא.

אנחנו יכולים להמשיך לטמון את הראש בחול, אבל כשאנחנו עוצמים עיניים, אנחנו עושים עוול. זה נכון לגבי הנשים שלא למדנו מהן מספיק כשהן היו כאן, וזה נכון לגבי גל הטרור הזה, שהגיע הזמן לקרוא לו בשם ולהילחם בו, לפני שיהיה מאוחר מדי. 300 מפגעים אינם בודדים, וכבר עכשיו מאוחר מדי.