שממה ושמה ליגת העל

1. המשחק הקודם בין מכבי חיפה לבני יהודה שפתח את העונה והסתיים בהפתעה גדולה, נתן את האות לסיבוב ראשון עגום ביותר של הירוקים. עבור בני יהודה זה פתח את הדרך לסיבוב ראשון סביר עם כמה ניצחונות ששמרו אותה במרחק ביטחון מהתחתית. בשבועות האחרונים המגמה השתנתה, ובעוד חיפה התחילה להתאושש, הזהובים מצאו עצמם עם הפנים למטה ועם זעזוע בעמדת המאמן, כך שתנאי הפתיחה הצביעו על יתרון לחיפה.

יוסי מזרחי ביקש בעיקר דבר אחד למשחק הבכורה שלו - לעצור את סחף ההפסדים. השינוי הבולט במערך של בני יהודה היה מעבר למשחק עם שלושה קשרים במרכז והצבתו של גלבאן במרכז ההתקפה, כיוון שבמערך הזה אין לו מקום בשום תפקיד אחר. השיקול של מזרחי היה לחזק את הקישור, שהיה נקודת תורפה בולטת בשבועות האחרונים.

ההגנה עשתה את העבודה שלה, צופפה וגרמה לחיפה להתקשות להגיע למצבים נגד איינוגבה. רק בדקה האחרונה הוא מתח את איבריו מול הבעיטה של עזרא. לאחר כניסתו של אלמוג בוזגלו ראינו התעוררות מסוימת בהתקפה, אבל לא כזו שהצליחה לערער את חיפה.

חיפה היתה קרובה לכבוש, אבל לא היתה מספיק חדה. התיקו מבחינתה הוא כולו הפסד. עבור בני יהודה זו נקודה חשובה מאוד. מזרחי היה חותם עליה לפני המשחק.

2. השממה נמשכה גם במשחק השני בבלומפילד. מה שנשאר מהיריבות ההיסטורית בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים זה בעיקר הקהל. כל הכבוד לאוהדי הפועל שתומכים בקבוצה בתקופה החשוכה הנוכחית, פרט לחלק הרקוב שעסוק באלימות ובגידופים.

על הדשא ראינו שליטה בית"רית, ללא יכולת לתרגם זאת לאיומים ממשיים על השער.

הפועל? הרבה נחישות ומעט איכות. אי אפשר לבוא בטענות על הרצון של השחקנים, אבל עצוב לראות כמה הקבוצה מוגבלת וכמה קשה לה לייצר מצב לשער. גם אם המשחק היה נמשך שלוש שעות, היא לא היתה מבקיעה.

רייכרט נוגס בעקביות בשאריות הקרדיט שנשאר לו. הוא לא עשה פעולה אחת טובה במשך 90 דקות וכל הזמן התעסק בקללות, במריבות ובהתססת האווירה. קפטן של קבוצה לא יכול להתנהג בצורה כזאת, בוודאי לא במועדון פאר כמו הפועל ת"א.

3. המאוכזבים הראשיים במשחקים כמו בשבת האחרונה הם בעיקר האוהדים. כואב הלב עליהם. דווקא כשהתחלנו לראות מגמת עלייה עקבית בכמות הקהל במגרשים, התמורה שהם מקבלים היא עלובה במיוחד. רמת כדורגל ירודה, פיחות בכמויות השערים וחוסר עניין לציבור. מתי כבר העוסקים בדבר יבינו ששם המשחק הוא לשים את הכדור ברשת?