שמעתי על יוסי שריד כבר קודם לכן. הכרתי, מן הרדיו, את קולו העמוק. ידעתי שהוא מקורב ביותר לממסד של מפלגת העבודה, בעיקר לפנחס ספיר הכל־יכול. ידעתי שוועדת המינויים עשויה לשבץ אותו ברשימת המערך לכנסת התשיעית, אבל רק ב־1973 פגשתיו, לבקשתו.
הוא היה מודאג מכך שראש עיריית תל אביב דאז, יהושע רבינוביץ', שהיה ראש עיר מצוין ואיש יחסי ציבור קטסטרופלי, לא יצליח להיבחר מחדש לתפקידו, וביקש שאצטרף למטה ההסברה של רבינוביץ', בראשותו. כיוון שהערכתי את ראש העיר המכהן, ומאוד לא רציתי ב"כיבוש" העיר על ידי אלוף שייצג את הליכוד, הצטרפתי, בפעם הראשונה בחיי, למטה בחירות כלשהו.
זו היתה התבוסה המשותפת הראשונה של שריד ושלי. שלמה להט הצעיר והנמרץ ניצח, ורק מאוחר יותר התברר לנו שכמעט הכשלנו חייל מסור במחנה השלום. הקשר בין יוסי לביני לא נותק מאז.
יוסי נפטר באמצע. נער סקרן, כישרוני כל כך, מצחיק, קנטרן, שכל החיים לפניו. באמצע כתיבתו, באמצע שידוריו. ואני מהרהר: חכם שכזה, ידען שכזה. איש נדיר ומיוחד כל כך היה צריך לנטוש את הספינה המשותפת רק משום תקלה גופנית כלשהי. ולאן, עכשיו, פונה כל הנדירות הזו?
השמאל הציוני לא התברך בדוברים רהוטים כמותו. הכנסת לא התברכה בפרלמנטרים מקצועיים כל כך. מחנה השלום לא התברך במנהיגים ללא חת כמותו. מאחורי המשקפיים עם המסגרת השחורה והעבה, מאחורי האיש שהיה מתקרב אל חומר הקריאה שלו עד חיכוך של אפו עם הנייר, מאחורי הסבר החמור, ההבעות הכעוסות, הקול המורם מעל דוכן הנואמים, הסתתר איש מצחיק נורא. היה אפשר, לפעמים, להתפוצץ מצחוק לשמע סיפוריו, ולא היתה לו שום בעיה לספר על עצמו מעשיות מצחיקות שלא הציגו אותו, בהכרח, כגיבור לאומי העשוי ללא חת.
השילוב המיוחד הזה - בין היפוכונדר רשמי לאיש אמיץ מאין כמותו, בין נכונותו להקשיב לאנשים שפגש באקראי ושאחזו בכנף בגדו כדי לבקש ממנו משהו, לבין חוסר הסובלנות המוחלט שלו לאנשים שהעריך כטיפשים, בין הפסימיות האישית שלו לבין האופטימיות הלאומית שלו, בין היותו איש הממסד בבסיסו לבין היותו ילד פרא, המסוגל לצאת כנגד כל המוסכמות - הפך אותו למה שהיה. איש של ניגודים גדולים, לפעמים של סתירות, אשר רק הוא ידע לגשר עליהם ולחיות איתם.
היינו דומים מאוד. כמעט אותן תולדות חיים: ילידי הארץ, בית ספר יסודי, בית ספר תיכון, צבא, קול ישראל, עיתון "דבר", לימודי ספרות עברית ומדע המדינה באוניברסיטה, מפלגת העבודה, חברות בכנסת, חברות בממשלה, ראשות מרצ. אבל היינו אנשים שונים. היו לנו אינסוף שעות יחד, אך לא היינו חברים קרובים. אולי בגלל האופי השונה. אולי בגלל המחלוקות המדיניות בינינו. לעולם הן היו, אולי, גוונים שקשה להבחין בהם. לנו הן היו עולם ומלואו.
העולם קטן. נכדותינו, לי ומיכל, לומדות באותו בית ספר. באותה כיתה. הן חברות קרובות, וכותבות יחדיו מאמרים בעיתון בית הספר. סיכמנו בינינו שזהו צדק פיוטי. הן השלימו את המעגל שאנו עצמנו לא השלמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו