באמונה עיוורת

1לא רציתי לכתוב, קשה לי עם המתח רווי אדי הדלק שהנושא מביא איתו, המבט הקשה על החברה והשימוש הפוליטי שנעשה בו לנגח את החזון הציוני. אבל אז צפיתי בסרטון. צפיתי, והתעלפתי. חובתנו לדבר בחריפות. במקום שיש חילול השם, אין חולקים כבוד לרב. וכבר למדנו שכדי לתקן, מוכרחים לראות את המציאות בכיעורה, "ופָרשׂוּ השמלה לפני זקני העיר" (ראו דברים כב:17). 

מה בסרטון? משפחה דתית מהזן הסרוג מדליקה נרות חנוכה. אז מתפרצים לביתה שני בריונים ("ערסים") בעלי חזות מזרחית ודיבור עברייני, המבליט את החי"ת והעי"ן גם במקומות שלא צריך ("יש לְחָה סוכרזית?"; "כָּחָה"). לאחד קוראים אברג'יל. הם מכנים את החנוכייה "מנגל" ו"קוֹנחיה", ומפרים את שלוותה של המשפחה ה"נורמטיבית". האבא מדמיין את מסיבת החנוכה הנעימה שהיה יכול לחוות בחיק המשפחה והחברים, בעוד בפועל הוא מואכל בידי שני הבריונים מרשמלו הנצלה על נרות החנוכה. עתה מגיע הקריין: "גם אתם חולמים על בית משלכם? רוצים שכנים כלבבכם? לסרוגים יש בית חדש. הצטרפו עוד היום לקהילת הציונות הדתית בכרמי גת".

ברשת מסתובבים סרטונים בעלי נימה גזענית לא פחותה. למשל סרטון של אגד על תופעת ה"חאפרים" התופסים את מקום התחבורה הממוסדת. הטיפוסים המפוקפקים שם הם בעלי חזות ומבטא מזרחיים. בסרטון אחר של חברת הבנייה "אזורים" השכנים הומוגניים להחריד, למעט המוביל בעל החזות והמבטא המזרחיים שמספר: "הבן של אחותי חזר מהגן עם ריח של קפה שחור". ושוב הקריין: "ב'אזורים' בית הוא יותר מארבעה קירות; בית זה קודם כל קהילה". קהילה אחידה. ועוד לא דיברנו בדמות המזרחי בסדרות "סאטירה" כגון "ארץ נהדרת", שם המזרחי הוא העילג, העבריין, חסר ההשכלה, התחמן והלאומן. אורנה בנאי עשתה קריירה על דמות כזאת ("לימור"), לקול צהלוליו של ארז טל.

מי שחרד מהמודרנה ומחפש חיים במקלט בטוח,  יכול להצטרף לציבור החרדי. מתוך הפרסומת של חברת "באמונה"

2 ואחרי כל זה, הסרטון ה"דתי" חמור דיו לעמוד במשפט הציבור. חברה כלכלית אינה עוסקת בפילוסופיה ולא בפובליציסטיקה; היא מבקשת למכור. לכן היא קשובה ללקוחותיה ולהעדפותיהם. הסרטון הוא אפוא תיבת תהודה, שדרכה אפשר ללמוד משהו על הנמענים שאליהם הוא פונה. 

אני נרתע מהמונח "גזענות". אנחנו עושים בו שימוש תדיר מדי בזירה הציבורית. אפשר לדבר על הסתגרות, פחד מפני האחר, שמנהגיו ונוסח תפילתו שונים, שאופי שמירת המצוות שלו אינו הרמטי אלא דיפוזי, זורם. מסורתי. בצער עמוק צריך להודות שיש גם גזענות. 

ילד הייתי בשכונת עמישב בפתח תקווה. שדרת אקליפטוסים בת קילומטר וכביש 40 הפרידו בין השכונה, שבשנות ה־50 היתה אחת המעברות הגדולות בארץ (מכאן שמה), לבין העיר. היינו כוכב לכת מרוחק מכדור הארץ עם זמן וחוקים משלו. בשנות ה־90 נפרץ הסכר ואלפים זרמו לאזור. כמו במיזם "כרמי גת", שאינו מזכיר את העיר קריית גת, כך נהגו חברות הבנייה סביבנו: הן כינו את האזור באלף שמות, רק לא לנקוב בשם המפורש; ידעו שהשם הישן, עמוס הקונוטציות והדעות הקדומות, ידחה את החדשים. כך היה אפשר למצוא בניין ישן שדריו גרו בעמישב, ולידו בניין חדש שמבחינת דייריו שכן בפלנטה אחרת לגמרי עם שם חדש ו"נקי". לבסוף הוחלט לכנות את הבניינים החדשים בשם "הדר גנים". 

40 שנה חיכתה השכונה לפריחה, וכשזה קרה, פירקו אותה מנכסיה. בית הספר הממלכתי־דתי הכיל את כולם עד לשינוי. תלמידים שנולדו ליוצאי צפון אפריקה היו מסורתיים לפי דרכם. בשנות ה־90 הם נדחקו החוצה ונאלצו לעבור לבית הספר הממלכתי. סניף בני עקיבא הוותיק לא היה טוב לחדשים שביקשו מייד, עוד בשנתם הראשונה, להקים סניף משלהם במרחק של כ־100 מטרים מהישן. אחד ההורים אמר שבתו הגיעה בשבת וראתה את אחד החניכים מסתובב עם מטרייה (עניין אסור לפי ההלכה). "אני לא רוצה שהבת שלי תראה דברים כאלה", פסק. התנועה הארצית התנגדה להפרדה. ההורים לא ויתרו והקימו סניף של תנועת עזרא. בשם האחדות.

 

3 יותר מהתופעה המקוממת, נדמה שהמכשול היותר גדול בדרך לביעורה נעוץ בחוסר המודעות של חלקים בחברה הדתית לעצם התופעה. הם לא מודעים לכך שראייתם והשקפת עולמם נגועות במבט המעוות הזה כלפי האחר. הנה המבחן לבורגני הדתי: האם הוא מוכן שילדיו ילמדו עם ילדיהם של שני האורחים הלא קרואים שבסרט? האם הוא מוכן לגור בשכנות להם? האם הוא מתמודד עם היצר הרע של ההתנשאות ומוכן לבער את הרצון לשנות אותם, ואפילו - שומו שמיים - להכיר בכך שהם יכולים להעשיר את עולמו?

תנועת ש"ס קמה גם כתנועת מחאה נגד המפד"ל הישנה שהדירה מזרחים, ושבניה פחדו מהם. הישיבות התיכוניות הוותיקות התנהלו כישיבות ליטאיות לכל דבר ועניין. הגישה הזאת גרמה במקרים לא מעטים להחמצת התלמיד (גם זה שהוריו היו יוצאי אירופה), לחוסר קריאה של הלוך רוחו ונפשו - עניינים שהגישה החינוכית הספרדית היתה עשויה לפתור. 

 

4 אם נצא מהבורגנות למחוזות החלוציים, מוכרחים להודות שלולא ועדות הקבלה והשאיפה ל"קהילה איכותית" ו"דתית" לפי התקן - סביר להניח שההתיישבות בשומרון וביהודה היתה מונה כיום לכל הפחות מיליון נפשות. הוויכוח הפוליטי היה נראה אז אחרת. 

בעניין הזה אני דורש מחלוצי זמננו יותר מאחרים. מי שלא פוחד מטרור ערבי, מטעני חבלה, סכינאות, מתאבדים ושאר מרעין בישין - אסור לו בתכלית האיסור לפחד ממגורים מעורבים עם חילונים ומסורתיים. נמאסה ההסתגרות הזאת. מי שמבקש להיות עילית חלופית לעילית הישנה שהתעייפה זה מכבר, מוכרח לצאת מהתבניות הסוציולוגיות הפחדניות שעד כה הִבנו את עולמו. כלל ישראל בימינו אינו דתי. זאת עובדה. מי שחרד מהמודרנה ומחפש חיים במקלט בטוח בין "שכנים כלבבו" יכול להצטרף לציבור החרדי. אפשר להבין את צורת החיים הזאת. 

החברה הדתית־ציונית נמצאת כיום בכל מקום ותחום, גם במקומות קשים לקיום אורח חיים דתי. בכל זאת, הבסטיליה לא נפלה. אז כיצד דווקא במשימה הגדולה מכל - שיבת ציון במובן העמוק של המושג - ציבור דתי לא מבוטל בוחר להקים חומות ומתרץ תירוצים בסגנון העלמה משיר השירים: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי - אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי - אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?" דרושה החלטה אסטרטגית: מהי המשימה - בניית "קהילה" או אומה? 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו