יחסי טורקיה־רוסיה מידרדרים במהירות, אבל אל דאגה - רגע לפני התהום יעצרו פוטין וארדואן, מכיוון שלשניהם יש יותר להפסיד מלהרוויח ממלחמת עולם, ואפילו מעימות צבאי מוגבל בין שתי המדינות. הבעיה היא שכמו במקרה של המשבר הישראלי־טורקי בשאלת משט ה"מאווי מרמרה" לעבר חופי עזה, גם כאן מדובר בראש ובראשונה בעניין יצרי ובעיקר אישי. אלא שבניגוד למקרה הישראלי, שבו נתקל ארדואן בהנהגה ישראלית שהגיבה בשיקול דעת ובלא יצרים והתלהמות, הרי הפעם בחר להתעמת עם פוטין, הדומה לו בהתנהלותו האישית כמו שתי טיפות מים.
ואכן, ביסוד המשבר הרוסי־טורקי עומד קודם כל העניין האישי. מדובר בשני מנהיגים בעלי שאיפות גדולות, ומתוך נימוס לא נכנה אותם מנהיגים מגלומניים. הצאר פוטין רוצה להחזיר את רוסיה לימי גדולתה האימפריאלית, אז שלטה על יבשות ועל ימים אך תמיד ביקשה דרומה, אל המים החמים של הים השחור ושל הים התיכון, שאינם קופאים בחורף, וזאת כמובן על חשבונה של האימפריה העות'מאנית. הסולטן ארדואן, מצידו, מבקש להחזיר את טורקיה לימיה של האימפריה העות'מאנית, אז שלטו הסולטנים ברחבי המזרח התיכון ואף מעבר לו.
אבל מעבר לעניין האישי, יש כאן כמובן גם עניין פוליטי. רוסיה עושה את דרכה לחזור ולשלוט במזרח התיכון. היא מבססת לעצמה אחיזה איתנה בסוריה וקשרה את עצמה לגנרל א־סיסי, השולט במצרים. א־סיסי, כמו רבים אחרים באזור, תלוי אמנם בתמיכה כלכלית אמריקנית, אבל אינו מסתיר שעל פוטין הוא סומך יותר מאשר על הנשיא אובאמה.
הבעיה היא שגם לארדואן היו שאיפות להשליט את השפעתו על מצרים ועל סוריה. אחרי הכל, מצרים בשליטת איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי היתה כרוכה אחרי ארדואן עד להגעתו של א־סיסי; ואילו בסוריה, ידם של מורדים איסלאמים הנתמכים בידי טורקיה היתה על העליונה, לפחות במערבה של המדינה, עד להתערבותם של הרוסים והאיראנים בחודש ספטמבר האחרון.
וכרגיל יש כאן מימד אידיאולוגי, שהרי פוטין מבקש ללחום את מלחמת הנאורות והחילוניות באיסלאם הרדיקלי, שמאיים גם על רוסיה. ואילו ארדואן, המתכחש, כמו ממשל אובאמה, לעצם קיומו של טרור איסלאמי, מבקש לקדם את האיסלאם הפוליטי בכל המזרח התיכון (חמאס בעזה, האחים המוסלמים במצרים והתנועות האיסלאמיות בסוריה).
אין ספק שפוטין רוכב היום על הסוס - סוס חידלונן של מדינות המערב להתמודד עם מתקפת הטרור עליהן. מכיוון שלשום מדינה באירופה וגם לא לארה"ב אין תשובה אמיתית לאיום דאעש, נוח להן להישען על פוטין כמושיע, כמי ששולח את כוחותיו לסוריה להרוג ולהיהרג. הבעיה היא כמובן שפוטין נלחם דווקא במורדים סורים מתונים, שהם כרגע האיום המיידי על שלטונו של אסד. אבל לאיש במערב לא אכפת מהדבר, ונראה גם שאיש לא מתרשם ממאות, ואולי מאלפי האזרחים ההרוגים שמותירות אחריהן ההפצצות הרוסיות.
המטוס הרוסי הופל משום שחדר לשטח טורקיה. אחרי הכל הרוסים מצפצפים על כל העולם. הם גם שולחים, אגב, את מטוסיהם לקירבת הגבול הישראלי־סורי, אבל כאן איש לא יעלה על דעתו להפיל מטוס רוסי. אולם בטורקיה נתפסים הרוסים לא רק כמי שמסייעים לאויב, אלא כאויב עצמו.
אבל אחרי הנאומים הפומביים יבוא תורה של הדיפלומטיה. טורקיה יכולה להפוך את חייהם של הרוסים בסוריה לגיהינום, אם תתגייס לסייע למורדים הסורים הפועלים נגדם. רוסיה, מצידה, יכולה להקשות כלכלית על הטורקים. ולבד מכך, היכולת של טורקיה לסמוך על מדינות המערב ועל ארה"ב, חברותיה לברית נאט"ו, היא כידוע מוגבלת.
נכון לעכשיו נראה כי המתיחות והאיבה יישארו כל עוד ימשיכו הרוסים לפעול בסוריה לצידו של בשאר אסד, וכל עוד תוסיף טורקיה לסייע למורדים הסורים, שנגדם פועלת כיום מוסקבה.
