כסף או הצלחה מקצועית?

איש אחד עשיר מאוד במדריד, יהודי חם ואוהב ישראל, הסביר פעם לכותב שורות אלו את השיטה בריאל מדריד, שגם הוא שותף לה: "מדי פעם מגייסים תרומות בין העשירים למועדון. בתמורה אתה לא מקבל מניות בקבוצה אבל אתה מקבל זכויות, נניח לשווק את ריאל מדריד בסין, נניח את הזכויות לסלולרי".

אז פלורנטינו פרס מספר לעולם שהוא הפך את ריאל למועדון המכניס ביותר בעולם, אבל הוא בעצם מכר אותה. פרס גם סינדל את המועדון בהסכמים כלכליים שמנעו אפשרות שתקום אופוזיציה. בבחירות הקודמות לא התמודד מולו איש.

אבל מה בעצם הבעיה פה? כסף הוא הרי לא בעיה בכדורגל.

הבעיה היא שריאל מדריד משועבדת להכנסות. יותר עסוקה בלהיות המועדון המכניס בעולם מאשר מועדון כדורגל. שחקנים מעולים דוגמת מקללה, סניידר ואנחל די מריה, מועזבים בגלל תחושה שאין להם ערך כלכלי. הגחמה שלפיה בריאל תמיד יהיה "השחקן היקר בעולם", באה על חשבון העובדה הדי ברורה שלפעמים קבוצה צריכה רכש אפור ונרחב יותר כדי לייצב את השלד.

במקביל דואג פרס ששום איש מקצוע לא יכהן שנים ארוכות מדי.

פרס אוהב להתהדר ב"מורשת של סנטיאגו ברנבאו (האיש, לא האיצטדיון)". ברנבאו נתן למיגל מוניוז 14 שנים כמנג'ר, למרות שזכה בתקופה רק באליפות אירופה אחת. אצל פרס אליפות אירופה לא הספיקה כדי לתת לקרלו אנצ'לוטי יותר משנת חסד אחת.

לכל קבוצות הענק יש משברים. מילאן כרגע בצניחה חופשית ומנצ'סטר יונייטד עדיין בכאבים פוסט־פרגוסוניים. באיירן מינכן היתה לפני חמש שנים במשבר וגם ברצלונה של לפני רונאלדיניו היתה בנקודה בעייתיות מאוד.

אבל ההבדל הוא כזה: המועדונים הללו טועים לא מעט, אבל כשהם מוצאים נוסחה מנצחת - מאמן, צוות שחקנים או שיטה - הם דבקים בה וכל חמש־ עשר שנים ממלאים את הארון בגביעים.

ריאל היא היחידה שמפרקת באובססיביות גם קבוצות מצליחות.