מבחינת האינטרס הלאומי האמריקני והשיקולים הקשורים בתועלת מדינית, אמורה פגישת אובאמה־נתניהו היום לפתוח דף חדש ומפויס ביחסים בין שני המנהיגים - זאת לאחר תקופת שפל ממושכת של צינה, שבאה לכלל ביטוי גבישי ומזוקק במהלך הוויכוח החריף שהתנהל בחודשים האחרונים בין וושינגטון לירושלים.
ואכן, העובדה שישראל נותרה מבצר דמוקרטי יחיד של יציבות פרו־מערבית בתוככי זירה הרוויה באלימות, רדיקליזם וקנאות איסלאמית גוברת אמורה להוביל את הבית הלבן לשדרוג משמעותי במעמדה האסטרטגי והביטחוני של ישראל, מה גם שרוסיה השאפתנית הגבירה את מעורבותה הצבאית בזירה הסורית. שדרוג מתבקש זה, הן מבחינת היקף הסיוע הצבאי לישראל בטווח הקצר והארוך כאחד והן מבחינת אופי שיתוף הפעולה העתידי מבחינה טכנולוגית ומודיעינית, עתיד לעלות גם בקנה אחד עם רוחה של "דוקטרינת ניקסון", שאומצה בחום על ידי "כל אנשי אובאמה".
על יסוד דוקטרינה זו, שגובשה על רקע הטראומה הווייטנאמית, אמורה ארה"ב להתמודד עם איומים אזוריים חמורים לסדר הקיים לא באמצעות התערבות צבאית ישירה, אלא על ידי הענקת סיוע וגיבוי לבעלי ברית ושותפים. וכך, אל מול תהליך ההתפוררות של ישויות מדיניות, המאיים לגרוף את המרחב כולו אל תוך נחשול של אלימות בלתי נשלטת, אך טבעי הוא שאובאמה ינצל את פיסגת היום עם נתניהו כדי להצהיר שהוא עומד לממש את התחייבותו לקונגרס ולפרט את מרכיביה של חבילת הסיוע המשודרגת, ובכך לקזז במידת מה את תוצאותיו ההרסניות של "הסכם וינה" במישור הכספי והכלכלי (ובה בשעה להעביר מסר הרתעתי לטהרן).
גם ההיגיון הפוליטי הצרוף אמור להוביל את הנשיא בנתיב שיפור האווירה והקשר עם ישראל. שכן שימור מורשתו והישגיו (הצנועים) במישור הפנימי מותנה בניצחונה של המועמדת הדמוקרטית לנשיאות הילארי קלינטון בבחירות לנשיאות בנובמבר 2016. מדוע, אפוא, ללבות שוב את האש ולהחריף את המשבר עם ישראל, ובכך להקשות לפחות על פלח מן האלקטורט היהודי להעניק את קולו לממשיכת דרכו של אובאמה?
ואולם דא עקא שמסכת זו של שיקולים אסטרטגיים ופוליטיים איננה היחידה המנחה את התנהלותו של הדייר במשרד הסגלגל. שכן, החזות של ענייניות, קור רוח ופרגמטיזם שהנשיא משתדל להקרין מסתירה אשכול שלם של תחושות ומשקעים, המתפרצים לא אחת אל פני השטח.
בהקשר הנוכחי, נראה שהנשיא טרם הצליח להתגבר על הטינה שהוא רוחש לראש הממשלה, בייחוד לנוכח ביקורתו המתמשכת והנוקבת של נתניהו על מדיניותו הפייסנית של אובאמה במרחב האיראני (שאותה השמיע גם מעל במת הקונגרס). לאור זאת, נשזר בהתנהלותו כלפי ישראל שוב ושוב מימד של כעס ותסכול, שלאחרונה מצא את ביטויו בניסיון ליצור איזון בין מידת אחריותן היחסית של הרשות הפלשתינית ושל ישראל לגל פיגועי הדקירות וברמיזותיו שארה"ב תתקשה בעתיד להתמיד במדיניותה המסורתית של הענקת גיבוי מדיני לישראל לנוכח יוזמות פלשתיניות ואירופיות לעומתיות. לא נותר אלא להמתין ולראות איזה מימד באישיותו של הנשיא ה־44 יהיה הדומיננטי יותר בפיסגת וושינגטון הערב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו