זה שנים מתרחשת מלחמה שקטה, שאיש כמעט אינו נותן את הדעת עליה (להוציא חוקרים בתחום). מדובר ב"מלחמת ההיסטוריה" שמנהלת הרשות הפלשתינית נגד מדינת ישראל. פרשת המופתי, שהסעירה את המדינה בשבוע שעבר בעקבות נאומו של ראש הממשלה נתניהו, יכולה להיחשב שכתוב עדין ביותר לעומת מה שמתרחש בציבור הפלשתיני בהקשר הזה בצורה בוטה ובכוונת מכוון.
שכתוב ההיסטוריה של ארץ ישראל הוא עיקרון מרכזי במדיניות של הרשות. כך, נמחקת ההיסטוריה היהודית ובמקומה מומצאת היסטוריה פלשתינית־מוסלמית עתיקה יותר כביכול מזו של היהודים. הנרטיב הציוני, עוד לפני קום המדינה, ביסס את עצמו על סיפורי התנ"ך כמקור הלגיטימציה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. כך השיב ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, כשנשאל בוועדת פיל מדוע הוא, שנולד בפולין, תובע זכות על הארץ: "התנ"ך הוא המנדט שלנו, זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי". כמשקל נגד לנרטיב הזה מטפחים הפלשתינים זה שנים את "המיתוס הכנעני". בתוכניות הטלוויזיה של הרשות הופכים הכנענים התנ"כיים לערבים שחיים בארץ החל משנת 7000 לפני הספירה ועד לימינו. הלוא גם התנ"ך מודה שהכנענים היו בארץ עוד לפני שנכנסו אליה בני ישראל וגם אברהם. אברהם, אגב, הפך, בתוכניות תיעודיות של הרשות, למוסלמי שבנה את מסגד אל־אקצא. משה רבנו היה מוסלמי שהוציא את המוסלמים (!) ממצרים וישו כלל לא היה יהודי, כי אם פלשתיני.
ירושלים, ובמוקדה הר הבית, היא זירת קרב היסטורית־ארכיאולוגית, שבה מושמדות עתיקות באופן שיטתי, שכן הן מוכיחות את הזיקה היהודית למקום. התגובה הפלשתינית לממצאים הארכיאולוגיים היהודיים הקיימים היא שהם מזויפים. על פי הפרסומים הרשמיים של הרשות הפלשתינית, הר הבית הוא שטח מוסלמי בלבד, כולל הכותל המערבי, שהוא על פי המסורת המוסלמית, "חאיט אל־בוראק", הקיר שאליו קשר הנביא מחמד את סוסו המכונף במסעו הלילי ממכה לירושלים.
ואם נעבור להיסטוריה מודרנית יותר: ספרי הלימוד של הרשות מלמדים בפירוט את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, אך ללא אזכור השואה. המושג "שואה" משמש בשיח הפלשתיני כדי לציין את מה שכביכול ישראל עושה לפלשתינים. "היסטוריונים" פלשתינים יאמרו בטלוויזיה שאושוויץ ודכאו היו מקומות שבהם התבצע רק "חיטוי", וכי המנהיגים הציונים שיתפו פעולה עם היטלר כדי לחסל את היהודים הנכים והמוגבלים. מי שנשרפו בתנורים הם לא יהודים באירופה, כי אם ילדים פלשתינים בארץ. את הדעות האלו אפשר לשמוע מפי מומחים, היסטוריונים ואנשי דת בכירים ביותר ברשות. אפשר גם לקרוא אותן בספרי הלימוד של בתי הספר. ואלו הם שידורי הרשות הפלשתינית, לא ערוץ אל־אקצא של חמאס. לשכתוב ההיסטוריה היהודית והפלשתינית כאחד יש מטרה ברורה: הוא משמש אמצעי לשלילת זכות קיומה של מדינת ישראל וכבסיס לאי ההכרה בה.
יש כמה סיבות שהנושא הזה בכלל לא מגיע למודעות הציבור הישראלי, בין השאר בגלל עייפות נפשית של החברה היהודית, שהפכה כבר לפוסט־ציונית וכל שאיפתה לחיות בשקט. אבל בימים אלו, שבהם נמצאת המדינה תחת גל טרור ונשמעת תדיר הסיסמה "אין פתרון למפגע היחיד", ראוי לתת את הדעת על האווירה הקולקטיבית שממנה צומח היחיד הזה ועל הנרטיבים שלאורם הוא מתחנך החל מגן הילדים.
בשקרים קשה מאוד להילחם, שכן מי שרוצה להאמין בהם, ימשיך להאמין גם אם יוצגו בפניו כל העובדות ההיסטוריות וההוכחות המדעיות. לעומת זאת, מה שכן אפשר לעשות הוא לחזק את התודעה ההיסטורית והציונית בחינוך היהודי הממלכתי בארץ, כדי שלפחות נדע מדוע אנו נלחמים.
הכותבת היא מרצה במחלקה ללימודי המזה"ת, אוניברסיטת בר־אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו