לנוכח גל הפיגועים האחרון, שאותו מובילים סכינאים פלשתינים בני עשרה, בולטת שתיקתו של העולם הערבי, הבוחר להתעלם מן הסערה שמבקשים אלו לחולל ומעדיף להותירם לבדם עם התבשיל שרקחו. מאבקם של סכינאים אלו הפעם אינו מאבקו של העולם הערבי בישראל, ואפילו, כך מתברר, לא של כלל הפלשתינים.
שתיקה, ואף התעלמות זו, ראויות לציון שכן בעבר הלא רחוק היה די בהתלקחות קלה בשטחים, לא כל שכן סביב להר הבית, כדי להוציא המונים לרחובות בכל רחבי העולם הערבי. עתה הרחובות ריקים אפילו במקומות מועדים לפורענות דוגמת רבת עמון או קהיר. אף כלי התקשורת הערביים בוחרים למלא את פיהם מים ונמנעים מלהתסיס או להסית, למעט, כמובן ערוץ אל־ג'זירה, שכמו ברפלקס מותנה ניסה גם הפעם לשפוך שמן על המדורה. אבל עובדה היא שאדוניו של הערוץ, שליטי קטאר, ואפילו הסולטן ארדואן מאנקרה, שומרים על זכות השתיקה ונמנעים מלהצטרף לחגיגה. מילה של גינוי לא נשמעה מפיהם כלפי ישראל, ומתברר שאף להם יש אינטרס הפעם שלא להלהיט את הרוחות.
לכאורה הסיבה לשקט בעולם הערבי היא עיסוקן של המדינות הערביות בבעיות ובמאבקים מבית. לאיש אין פנאי וראש למהומה שכמה פלשתינים מבקשים לעורר, ונראה גם שהטענה כי ישראל מנסה כביכול לשנות את הסטטוס־קוו בהר הבית אינה מתקבלת כאמת לאמיתה. נהפוך הוא, גם בירדן וגם במצרים יש ניסיון להרגיע את הרוחות ולהעביר מסר כי ההבהרות הישראליות והסיכומים, שהושגו בתיווכו של שר החוץ האמריקני ג'ון קרי, מספיקים כדי להוריד את הסוגיה מעל לסדר היום.
אבל צריך לזכור כי בעולם הערבי מתנהל כיום מאבק לחיים ולמוות בין האיסלאם הרדיקלי והקיצוניות שלה הוא מוביל לבין אותם אלו, דוגמת המשטר המצרי של עבד אל־פתאח א־סיסי אבל לצידו גם משטרים ערביים נוספים, שהבינו והפנימו כי ההקצנה הדתית לא תיעצר רק בישראל, וכי סופה שתופנה פנימה אל החברות הערביות מבית. ואכן, למי שנלחם באחים המוסלמים ובארגוני האיסלאם הרדיקלי במצרים, בתוניסיה ובאזורים אחרים, אין שום סיבה לתמוך בתנועה האיסלאמית ובחמאס בעודן מנסות להלהיט את הרוחות בשם הדת.
אחרי הכל, האופק שאליו קיצוני הדת מנסים לגרור את העולם הערבי ברור לכל, וזהו אופק חשוך וקודר. כך בסוריה, שבה נרצחים עשרות בכל יום בשם הדת, וכך במצרים שבה מנסים קיצוני הדת לערער את היציבות. קשה לתפוס זאת, אבל ישראל והשטחים, גם אחרי פיגועי הסכינאים הרצחניים, הם עדיין אי של יציבות ושפיות ביחס למתרחש סביב לנו.
מעניין גם לציין כי העובדה ש"גיבוריו" של גל הפיגועים הנוכחי הם צעירים אינה נתפסת בהכרח, אפילו בחברה הפלשתינית, לא כל שכן בציבור ובתקשורת הערביים, כהוכחה לגבורה, למחויבות ולמסירות למולדת הפלשתינית. להפך, רבים רואים בה ביטוי של אובדן דרך ועשתונות. שהרי המבוגרים, אלו שדעתם מיושבת, נמנעים מלהצטרף לגל האלימות ומשדרים בכך שרצחנותם של בני העשרה אינה נוגעת להם, ובעיקר שאין הם מאמינים כי תביא להם תועלת כלשהי או תקדם את עניינם.
אמת, לרצחנות הניזונה מהסתה ומשטיפת מוח יש דינמיקה וכוח חיות משלה, וממילא דור ההורים איבד זה מכבר את השפעתו על הנוער ועל הצעירים. אלו נוהרים בהמוניהם להתנדב לדאעש ולדומיו, ובשמו הם מבצעים מעשי רצח מזוויעים.
אבל העובדה שלגל הסכינאים אין רוח גבית בעולם הערבי ושרבים בחברות הערביות שסביב לנו, וגם בקרב החברה הפלשתינית, מבינים כי דרכם של הקיצונים היא דרך של אבדון, נותנת תקווה כי גל הטרור ידעך. אולם יש בו אות אזהרה לעתיד, כי קם לנו דור של צעירים ערבים, ולענייננו פלשתינים, שאיבד את הדרך ושקידש את הסכין ואת המוות בשם הדת. המאבק על נפשו של דור זה, מאבק פנימי בעולם הערבי, עתיד להיות ארוך וקשה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו