שילה. היינו כאן אז - ועכשיו

הנה סיפור מתוק שכורך יחד עבר בן 3,000 שנה, ילד בן שלוש - וכל זה לא־בלי־קשר למצב הנוכחי. לפני כמה ימים הפך הקטן שלי מפעוט - לילד. בימים שחלפו מאז התספורת הראשונה ("חלאקה") הוא מתעורר בכל בוקר, ממשש בבהלה את ראשו ובוכה שהוא רוצה את הקוקו שלו בחזרה. הוא לא רוצה כיפה וציצית, רוצה לחזור להיות התינוק של אמא. אבל זהו, "וייגמל הנער". 

את הטקס ערכנו בשילה, המקום שבו עמד המשכן ושאליו הביאה חנה את בנה שמואל כשהגיע לגיל שלוש. קול המספריים הגוזזים במקום הזה, 3,000 שנים אחרי, הפך את הטקס לבעל משמעות.

בפעם הראשונה שבה מוזכר מנהג החלאקה הוא נקשר לקבר שמואל הנביא. רק מאוחר יותר התפשט המנהג בציון רבי שמעון בר יוחאי במירון. 

הטעמים לגבי גזירת שיער הראש דווקא בגיל שלוש עמומים: כמו עץ פרי, שיש לחכות שלוש שנים עד שיהיה אפשר לאכול מפירותיו; כמו נזיר, שמגדל את שערות ראשו; חינוך למצוות בהשארת פאות הראש. מסורת מסתורית ורבת קסם.

 אם קוראים בתנ"ך עצמו, אין צורך לחפש טעמים נסתרים: אמו של שמואל הנביא, חנה חשוכת הבנים, נדרה נדר שאם יינתן לה פרי בטן, היא תקדיש אותו לעבודת האל. היא זכתה בילד, וכאשר נגמל מאמו הביאה אותו למשכן בשילה, בטקס ובשמחה גדולה. 

כך עמדנו בשילה הקדומה, הורים עם ילד, במקום שהיה בירת ישראל הראשונה - והרגשנו את לווייתן ההיסטוריה נע תחת רגלינו. כאן הקים יהושע את המשכן אשר נדד עם בני ישראל מאז יציאת מצרים, וכאן נוסד המרכז השלטוני והרוחני הראשון של עם ישראל. כאן חולקו הנחלות בין השבטים אחרי חציית הירדן וכיבוש הארץ. כאן חוללו בנות ישראל בכרמים בט"ו באב. ובמשך דורות ארוכים לכאן עלו עולי הרגל שלוש פעמים בשנה: המשכן שכן בשילה במשך 369 שנים (רק לשם השוואה, בית המקדש הראשון עמד על תילו 410 שנים, והשני 420 שנה). 

חנה התפללה כאן לבן, וחזרה אל אותו המקום אחרי שלוש שנים עם ילד שהוא פיקדון יקר. וכאן גדל שמואל, שהפך לנביא, לשופט ולמנהיג שמשח למלך את שאול ואת דוד. 

טקסי החלאקה הקודמים של ילדיי, שנערכו לצד קברי צדיקים כנהוג, נראים לי פתאום חסרי מיקוד. אל הילד הזה התפללנו, והמשכנו להתפלל עליו במקום שבו עלתה, והתקבלה, התפילה הראשונה בהיסטוריה (עד תפילת חנה עבודת האל היתה רק באמצעות מתווכים דוגמת קורבנות וכוהנים. חנה המציאה את התפילה הבלתי אמצעית, לנגד עיניו המשתאות של עלי הכהן).

החיבור לעבר בין הרי בנימין המקראיים תופס את הקשב דווקא בתקופה הסוערת הזאת, תקופת מאבק על הארץ. מאיפה באנו, מאיפה התחלנו. אותו נוף פיזי שהקיף את שילה לפני 3,500 שנים נמצא שם גם היום. אותו תוואי הר, אותם מדרונות עגולים. מה שהיה פעם "כביש 6" של ממלכת ישראל - "נתיב האבות" - הוא היום כביש 60, שבו נוסע רק חלק קטן מהישראלים. 

הקפיצות בין עבר לעתיד מהירות. בחפירות בשילה נמצאו צימוקים מפוחמים שתוארכו בבדיקת פחמן 14 בדיוק לזמן של חורבן המשכן ושריפתו - ובאזור הזה מוריקים היום כרמים של חקלאות יהודית מודרנית. 

על הר בעל חצור הסמוך, שם כנראה מצא את מותו יהודה המכבי, יש היום בסיס של חיל האוויר. בין הכרמים המתחדשים מחוללות אלפי נשים בפסטיבל ריקוד שמתקיים כאן בכל ט"ו באב. במסלול של המרתון הראשון בהיסטוריה, מסלול ריצתו של "איש בנימין" מהמערכה אל שילה, עורכים את "מרתון התנ"ך". באירוע "תפילת חנה", בערב ראש השנה, משתתפות אלפי נשים בכל שנה. 

ופעוט אחד, מתוק מאוד, השאיר שם את מחלפות ראשו והפך מתינוק לילד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו