האמת לטובתנו: בואו נחשוף אותה

"יתומי אוסלו בגדה מוכנים להקריב את עצמם", סיפרה השבוע כותרת בולטת באתר העיתון הצרפתי החשוב "לה מונד". בידיעה מסופר על צעיר, מוחמד חלאבי, בן 19, "סטודנט למשפטים מאוניברסיטת אל־קודס בירושלים, שימים אחדים לפני שדקר שני ישראלים למוות (בטרם חוסל), השתתף בטקס לזכרו של חבר צעיר, שנורה למוות על ידי חיילי צה"ל סמוך לחברון". לאחר הטקס, נכתב בהמשך, התיישב חלאבי, תושב הכפר סורדא הסמוך לרמאללה, וכתב בדף הפייסבוק שלו: "אחרי מה שראיתי היום, אני משוכנע כי האוניברסיטה הזו תייצר דור שימשיך בדרך".

חלאבי זעם בעיקר בגלל אירועי "רחבת המסגדים" (הר הבית), לאחר שבמהלך החגים היהודיים "חיילים ישראלים ומפגינים שהתבצרו במסגד אל־אקצא (המקום השלישי בחשיבותו לאיסלאם - ב"ב) התעמתו, יום יום, בשל רצונם של קיצונים יהודים לבקר ברחבת הר הבית". לא צוין בידיעה, להבדיל, כי מדובר במקום הקדוש ביותר ליהודים.

הידיעה עצמה עודכנה שלשום, ביום שבו אודל בנט ובנה נתן שוחררו מבית החולים. אודל ראתה כיצד בעלה ואבי ילדיה נרצח על ידי אותו מחבל צעיר ברחוב הגיא בעיר העתיקה, כששום סוחר במקום לא סייע. אבל הפרטים האלה כנראה אינם חשובים. כי למה להתרכז בקורבן היהודי כשאפשר לנסות להבין/להסביר את מניעי המפגעים? הקורבן היהודי בתקשורת הבינלאומית יכול לחכות. הרי המפגע הפלשתיני, מבחינתם, כבר נולד קדוש, אז למה למות כדי להפוך לשאהיד?

כבר באינתיפאדה השנייה בלט חוסר הפרסונליזציה לקורבן היהודי לעומת הפלירטוט עם הגלוריפיקציה של המחבל המתאבד הפלשתיני. כי הרי יש טרור ג'יהאדיסטי, ומנגד יש צעירים פלשתינים מיואשים, שהאלטרנטיבה שלהם בחיים נעה בין כיבוש למוות. ככה זה בדרך כלל מוצג.

אבל לא הכל שלילי. הנה, לדוגמה, העיתון האמריקני "וול סטריט ג'ורנל" מודה כי "הסיקור מוטה לרעת ישראל", ומי שכותב את זה הוא פרשן החוץ של העיתון, התוקף את הדיווחים מישראל ודוחה בתוקף את הטענה כי פרץ האלימות נובע מייאוש מתהליך השלום או מהכלכלה. שלשום כבר מצאנו כי הדיווחים היו מבחינתנו חיוביים יותר גם בתקשורת הבריטית: ה־BBC היה מספיק הגון לדווח כי ה"שלושה שנהרגו במתקפות בירושלים" היו ישראלים. הגענו למצב שאנחנו כבר לא רוצים סימפתיה, אלא סתם דיווח הוגן.

גל הטרור הנוכחי, שטרם ברור עד לאן יתפתח ואיזה שם יקבל (טרור הסכינים? אינתיפאדת השקר? טרור הנערים?), דומה מאוד לקודמיו. מתברר כי עצם החיבור בין יהודי להר הבית כבר מספיק כדי להוציא צעירים פלשתינים לרחובות, ואם אפשר עם סכינים.

אבל האמצעים הם אלה שהשתנו ואנחנו חייבים להגיב בהתאם. אסור לוותר. ישראל חייבת להשיב מלחמה ברשת, בתקשורת, באוניברסיטאות. לרדוף אחר המסיתים. להציג אותם במערומיהם. להציג את השקרים שלהם בפומבי. לחשוף את האמת הכואבת. והאמת היא לא כיבוש. האמת היא לא ייאוש. האמת היא לא היעדר תהליך שלום או פרספקטיבה או המרקם החברתי. אצטט את עמיתי, ברט סטיבנס מה"וול סטריט ג'ורנל": "עשו לי טובה - הגיע הזמן להפסיק לספק לפלשתינים תירוצים שהם עצמם כבר בקושי משמיעים. הגיע הזמן לתת לשנאה את המקום שלה".

כי המלחמה הזו היא על זכותנו לחיות בארצנו, המלחמה היא על עיר דוד. נכון, אנחנו זקוקים כמובן לכוח ולנוכחות צבאית, אבל גם לשמירה על הערכים היהודיים שלנו. ולא, אילו טענות על צדקת דרכנו ועל זכות קיומנו כאן נוריש לילדים?

הגיע הזמן לשנות את הגישה. נרדוף אותם במוסדות בינלאומיים, נזמין תקשורת שאליה נתייחס כאל לקוחות אמינים, נדבר בלי סוף על הזיקה שלנו למקומות הקדושים. ואם שם באירופה עושים הפרדה בין טרור ג'יהאדיסטי מתועב לטרור פלשתיני "לגיטימי", אנחנו בשם ערכינו נאחל להם שאף פעם לא יחוו את מה שאנחנו חווים.