אתמול הסתובבתי ברחובות ירושלים, פגישות שקבעתי והשתתפות בכנס. בעודי פוסעת במוזיאון ישראל, נתקלתי בעובד ניקיון, ערבי. נתתי שם כזאת קפיצה, והלב דפק לי עוד שעתיים אחר כך. אני בטוחה שהוא נבהל לא פחות ממני, ורחמיי על שנינו.
הפחד עושה בנו שמות. במשך שנים ארוכות ורבות אנחנו מנסים למצוא את הפתרון, לחיות ביחד, לקיים קשרי שכנות וחברות, יחסי עבודה ובאופן כללי – חיים נורמליים זה לזה צד. ההיטמעות כבר כל כך גדולה ועמוקה, שאובדן האמון שמחוללים בנו אירועי השבועיים האחרונים הוא בין הקשים והכואבים שידענו.
איבדנו את האמון. ולא, זאת לא גזענות, זה פחד טהור, מרגישים את זה בכל איבר בגוף, ברחובות ריקים. הכי נוח ללכת לאזור הגזענות או למחוזות הפוליטיקלי קורקט, זה אולי נותן איזו תחושת טוהר של "ניקוי מחנה" אבל הפחד הזה קשור לסטטיסטיקה. בתור אישה – פעמים רבות בסמטאות חשוכות, אני חוששת מגברים. לא משום שאני גזענית כלפיהם, יש אפילו כמה מהזן הזה שאני ממש אוהבת, אלא משום שסטטיסטית יש יותר סיכויים שגבר יפגע בי ולא אישה. פחד הוא אינסטינקט חשוב ואסור לבטל אותו בגלל עמדות או תקוות מדיניות. חיים יכולים להינצל בזכות פחד.
איבדנו את היכולת להקשיב. הגיע הזמן שנקשיב לילדים שמתחנכים מגיל אפס על שנאה, שמוכנים לקחת סכין ולהרוג. כשילד בן 13 מניף סכין על ילד בן גילו במטרה להרוג, הוא לא לבד. הוא גדל בסביבה שנותנת לו את הכוח לפעול, שגורמת לו לחשוב שהוא צועד בכיוון הנכון, הוא חי בחברה שתקבל את מעשיו, שתחשיב אותו גיבור – חי או מת. זו מערכת חינוך שלשם היא מכוונת. הגיע הזמן שנחבק את מי שנכון לחבק, אבל גם שנפעל ביד קשה כלפי מערכת שמחנכת להרג, או לפחות שנפסיק לממן אותה.
איבדנו את היכולת להקשיב לשקט, השקט שלא מגנה את הזוועות שאנחנו רואים ברחובות, השקט שלא מנסה להרגיע את השטח, אלא שמח בכל הרוג ישראלי נוסף. הגיע הזמן שנקשיב למנהיגים ולעם שמולנו, ולא ננסה ליפות את המציאות, אלא להסתכל לה בעיניים. שנקשיב לשקט מהזירה הבינלאומית שמדווחת על עשרה פלשתינים הרוגים בשבוע האחרון, ושום מילה נוספת.
אבל אנחנו חייבים לחזור ולהאמין. באנשי כוחות הביטחון, למשל. צריך להפסיק לשחק בדרמת בית משפט מול מצלמות אבטחה – כן היה צריך לנטרל או לא, איך בדיוק, באילו אמצעים ואת מי צריך להשאיר חי. אנחנו צריכים להאמין באנשים שהמערכות הכינו בדיוק לרגעים האלו. צריך להקשיב להלמות ליבם, לרעד בידיים, לחשש ממה שיקרה להם, ממה שעלול לקרות לאחרים, ולתת אמון ענק, רחב, מטריית הגנה שתיתן להם לבצע את תפקידם במלואו, ולסמוך עליהם שיעשו מה שצריך, ורק מה שצריך.
וכן, אנחנו חייבים לחזור להאמין שעוד יכול להיות כאן טוב, להאמין בכוח שלנו לעבור גם את זה, לחבק את הילדים שלנו, לעמוד מול העולם ולצעוק את הצדק. שרדנו מלחמות רבות, וגם הפעם הטוב ינצח, ואפילו האמון שקרס עוד יחזור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו