תרופה במינון נמוך

יום אתמול שייך לסכינים הארוכות. הפלשתינים משני צידי הקו הירוק ומעבר לגדר ברצועת עזה הטילו לזירה גודש של אלימות. פציעות קשות של שניים בפסגת זאב הישרו על הציבור אווירת נכאים מהסוג המוכר של חרדת "מה יהיה?" ו"עד מתי"?

גם מהכנסת שחידשה סוף סוף את עבודתה לא יצאה בשורה. ראובן (רובי) ריבלין נתן ביטוי לאכזבתו המובנת מן ההנהגות בישראל וברשות הפלשתינית. בנימין נתניהו ויצחק הרצוג אינם בדרך לממשלת אחדות, ואילו הח"כים הערבים החרימו לראשונה נאום פתיחה מפי ראש ממשלה. הכל כמבוא לשביתה המתוכננת היום במגזר הערבי.

הפלשתינים גייסו לתעמולתם לא רק את השקר כאילו ישראל מבקשת לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית, אלא גם הכחשות כוזבות לתקיפות של המחבלים. כרגיל, נמצאו להם משתפי פעולה כגדעון לוי המגנה את הסבורים שיש לירות במחבלים כל עוד לא הספיקו להיכנע. בנסיבות אלה יש מי שמאבד את קור רוחו ומכניס לתבנית תעוקת הלב הציבורית את סיסמת ה"עכשוויזם". לגייס עכשיו. להוסיף ולגייס עכשיו. לתקוף עכשיו. ליטול יוזמה עכשיו. במצב הרוח הקשה נופלים הדברים על אוזניים קשובות. שוב חידשו נפתלי בנט ואביגדור ליברמן את בריתם מימי צוק איתן, כאשר שוטטו ברחבי הארץ וביחידות הצבאיות וליקטו מידע ותקפו בהבל פה את המנהרות וניצחו בלשונם. בפי משה (בוגי) יעלון מצוי דימוי נאה ללחימתם הדון־קישוטית. הם כמי שבסערת נפשם המבוהלת "בועטים בקיר בכף רגל יחפה".

ייתכן שיגיע רגע שבו מגפת הסכינים של הפלשתינים תאלץ את ישראל לתגבר את המערך המגויס בלאו הכי, ואפילו להטיל סגר זמני על יהודה ושומרון. אך היא אינה שם עדיין. חרף הכאב על כל ישראלי שנפצע התוצאות מותירות סיכוי כי יהיה אפשר להחזיר את השקט על כנו בלי להרחיב את המהלך הצבאי. הן יעילות, ויכלו להיות יעילות יותר אילו הקפידו לפגוע במחבלים הרוצחים בו במקום בשיעורים גבוהים יותר, ממש כפי שהדבר נעשה אתמול בקלאסיקה של הצלחה ליד שער האריות שבמזרח חומת העיר העתיקה ובכניסה לירושלים. כמובן, לא לפגוע במחבל שהספיק להיכנע ולא להתיר מעשי לינץ' מכוערים, אבל כל עוד מחזיק המחבל בסכין הוא בן מוות.

מערכת הביטחון הציעה תרופה במינון נמוך, דליל. הוא מצריך אורך רוח. כמו בצוק איתן. אפשר שיתגלה כבלתי מספיק להרגעת הרוחות. אבל לא פסו הסיכויים שיעלה יפה. שכן מינון גבוה יותר של אש יותיר שובל ארוך יותר של הרוגים, ואיבה גואה בצידם.