מחבל דוקר שהספיק להניח את סכינו בטרם נורה והרים את ידיו ונכנע ייפול בשבי וייאסר, ולא ייפגע, יהודי כערבי. אך לא רגע אחד קודם לכן.
כל עוד השאיר אחריו יהודי זב דם או חלילה הרוג; וכל עוד הסכין בידו ורשף הרצח בעיניו – יש לירות בו. התצלום הסטטי אינו יכול להעיד אם בכוונתו לפגוע בקורבן נוסף. הכלל היהודי קבע כי "אם קם להרגך – השכם להורגו", ו"אם בא להרגך – השכם להרגו", ושני הנוסחים ראויים. זה ההיגיון שבזכות ההגנה העצמית. בוודאי לאחר שכבר החל במלאכת הטרור הרצחנית.
זה היה גם ההיגיון שבהתנהלות של שי דרומי, אשר ירה ב־2007 והרג אחד מהעבריינים שחדרו בחסות החשיכה לחוותו. הוא אינו יכול לדעת אם בידיהם נשק ואם יתקפו אותו למקרה שיקרא להם לעצור, ולפיכך אחוז דאגה ופחד ירה בהם כדין. החוק תוקן בהתאם לכך.
הדבר נכון גם לגבי המחבלת מנצרת אסראא עבד. איש אינו יכול לדעת אם היא מעורערת בנפשה. לאחר ששלפה סכין ודקרה חייל בעפולה, ולא הניחה אותו מידה ולא נכנעה – נכון עשו מי שירו בה ואפילו מקרוב. מפני שאין לדעת אם חולשתה, לכאורה, אינה אלא תכסיס להמשיך ולתעתע באויב היהודי.
לא צריך לקחת סיכון מול מי שמחזיק בסכין. אם ערביי ישראל רוצים לקיים הפגנה פוליטית בעד פתרון מדיני כזה או אחר – בבקשה. אם הם מתכוונים לערער על חובת כוחות הביטחון להגן על האזרחים, יהודים כערבים, מפני הטרור, כי אז הם פוגעים במרקם העדין שעדיין מתקיים לחיוב ביחסי שתי האוכלוסיות בתחומי הקו הירוק.
הם, כמובן, יכולים להזדהות עם הטרור, אבל לא לטעון בנשימה אחת כי הם־הם הגשר לשלום; והם עלולים להזדהות עם מי שנוטל את החוק לידיו על מנת להרוג ולפצוע יהודים – אבל לא לבוא בשם החוק להגן על הפשע.
את המלחמה הזאת אין להפסיק. יותר כוחות פרוסים עתה ברחבי הארץ. אי אפשר, ולא צריך, למנוע את חופש התנועה מהערבים בישראל ומהפלשתינים בשטחים, אבל כפי שהתבטא אחד מבכירי עמיתיי, כוחות הביטחון מקיימים מין "כיפת ברזל" אנושית של לוחמים, שתפקידם להגיב מהר בירי אפקטיבי על כל ניסיון דקירה, והם עושים כן בהצלחה.
בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון ובני גנץ התנהלו באיזון הראוי במבצע צוק איתן, ואותו איזון – בחילוף של גנץ בגדי איזנקוט – מתקיים גם בבלימת גל הטרור הנוכחי. אין צורך ביותר מכך. גם לא בפחות מכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
