השאלה: האם כוח מוגבל יחזיר את השקט

התחושה הטבעית, הראשונית, היא ש"זה לא מספיק" ו"זה לא מצליח". ייתכן כי במרוצת הזמן יתברר כי היא נכונה. יש גם מקום לחשש כי "ההתפרצות" תיהפך לאינתיפאדה והפגיעות הזוטרות לנזקי ענק בנפש וברכוש, ומערכת הביטחון תיאלץ לגייס עוד כוחות ולהציבם במקומות מרכזיים.

שתי הערות מסתייגות ניבטות כבר עתה: אם אבו מאזן מצהיר כי מדרס הר הבית ברגל יהודית מטמא את המקום הקדוש ליהודים ולערבים, הוא משמיע לא רק הערה גזענית אלא מסית לפגוע בשוטרים ובמבקרים באתר שאינם מוסלמים. אחרי אמירה כזאת חייבת מערכת הביטחון להיות זהירה ומסויגת יותר בהעניקה לו תעודת הכשר שלפיה אינו מסית. לכל היותר הוא חדל (זמנית?) להסית.

ההערה השנייה היא שיש לרענן מייד את גדר ההפרדה ביהודה ובשומרון. היא הוזנחה בשנים האחרונות מבחינת האביזרים וכללי התחזוקה שלה. למקרה שהפלשתינים יחזרו לטרור הקשיח של העברת מטעני מתאבדים להתנחלויות שבגושים וליישובים בישראל, ראוי להתחיל בעבודות השיפוץ כבר עתה. את הגג מתקנים לקראת החורף, לא לאחר המטר הראשון של גשמי הזעף.

הן היא לא הושלמה מעולם. רוב מכריע של פוליטיקאים מכל המפלגות לא רצה בה והשלים עימה רק משהוכח כי היא יעילה בצמצום מעשי הרצח ההמוניים. אולי גם לא היה צורך להשלימה. עתה מתברר כי ראוי לקדם את פני הרעה אם חלילה תתרחש, ואם לאו - ההפסד הוא של כסף בלבד.

חרף כל זאת דומה כי אין מקום לאבד את העשתונות. אמנם שורה של מעשי טרור מהמעלה השנייה מתרבים ביממות האחרונות, והסכין הפכה לנשק החדש של הרוצח בסכסוך הישראלי־פלשתיני. אבל לא אבד הסיכוי כי אפשר להחזיר את השקט על כנו, גם תוך שימוש מוגבל באמצעי לחימה. אי אפשר להסתמך על האירועים שהתרחשו אתמול - שניים בתוככי הקו הירוק - כדי לקבוע כבר עתה שהטקטיקה הנקוטה על ידי צה"ל, השב"כ והמשטרה לא עלתה יפה. כמו בכל ריפוי, נחוץ גם משך זמן עד שיתברר אם התרופה יעילה.

אין זו התחייבות להתמיד בהתמודדות בסדר הכוחות הנוכחי. אבל הוא ראוי להמתנה, לשהות, שבמהלכה ינסה להוכיח כי מצד אחד הוא פוגע במחבלים ומצד אחר היקפו מספיק למתן את ההתפרצויות.