דרושה: יוזמה אקטיבית

השיח הגלוי של ממשלת ישראל, ובמידה רבה גם זה של מנהיגי המתנחלים, מבקש בעיקר ביטחון לאזרחים. זו כמובן תכלית ראויה, אלא שהיא לוכדת את מדינת ישראל בהתנהלות הגנתית. דוקטרינת הביטחון של דוד בן־גוריון ביקשה להעביר מלחמה אל שטח האויב, לא רק מפאת היעדר מרחב לניהול מגננה, אלא בעיקר מתוך ההבנה שכדי לנצח מערכה, גם כאשר היא הגנתית בתכליתה, נדרשת נטילת יוזמה. במילים אחרות - להעביר את הצד המגן מהתנהלות תגובתית אל התנהלות אקטיבית.

בהיבט זה לא די להניח ידינו על חוליות רצח לאחר שרצחו. כאשר מכנים את מעשי האיבה "טרור", מתארים רק את צורת הפעולה ובתוך כך מטשטשים את הצורך לברר את תכלית הפעולות. גם אם אנו מתקשים להצביע על כתובת אחראית המכוונת אותן באופן מאורגן, הן מצטברות למגמה המחוללת תכלית אסטרטגית המאיימת על אינטרסים אסטרטגיים חיוניים של מדינת ישראל, ובהם עצם ריבונותה בבירתה.

לפי שעה, האסטרטגיה ההגנתית של הממשלה מנחה את צה"ל להבטיח לאזרחים את הביטחון ומצפה שרצף פעולות הגנתיות ותגובתיות בטבען האופרטיבי יביא לדעיכת הגל האלים. אלא שבינתיים המציאות בהתהוותה המורכבת מייצרת פוטנציאל הישגים ליריב הפלשתיני, כגון סימון מרחבים בירושלים, הסגורים למעשה לכניסת יהודים.

התנהלות תגובתית לנוכח רכבת שירדה מהמסילה מטפלת באורח טכני בהשבת הסדר המכני על כנו. התיקון מסתיים בהחזרת המערכת ליציבותה השגרתית. במערכת אנושית, שהיא מורכבת בטבעה, גם במה שנראה כהשגת יציבות מחודשת נוצרת למעשה מציאות חדשה. במקום הזה, כדי שמציאות תתעצב מחדש במגמות הרצויות לנו, נדרשת על פי רוב גם יוזמה אסטרטגית אקטיבית. מבוקשת כאן צורת פעולה המחוללת ביוזמתנו - בהיגיון החורג מן הדפוס התגובתי - מגמה אחרת הרצויה לנו. מהו, אם כן, אופייה של מגמה אקטיבית כזו שיכולה לשרת את ישראל במערכה זו?

שאלה זו מציבה אותנו בפני צומת דרמטי המכונן את מהות קיומנו בארץ: האם אנו מבקשים כאן מולדת שמרכזה ירושלים, על כל מטען משמעויותיה הדתיות והלאומיות, או שאנו מבקשים כאן לא יותר ממדרך כף רגל ליהודים נרדפים, לא יותר ממקלט בטוח, מוכר על ידי אומות העולם.

בעיצומה של מלחמת העצמאות, באפריל 1948, הציג רה"מ דוד בן־גוריון בפני הוועד הפועל הציוני את שיקוליו בקביעת המערכה על ירושלים כמאמץ המלחמה העיקרי, וכך אמר: "למותר להסביר בוועד הפועל הציוני מה ערכה של ירושלים בהיסטוריה של העם היהודי ושל הארץ ושל העולם... כי אם יש לארץ נשמה הרי ירושלים נשמתה של ארץ ישראל, והמערכה על ירושלים היא מכרעת, ולא מבחינה צבאית בלבד... ירושלים דורשת וזכאית שנעמוד איתה. השבועה ההיא על נהרות בבל מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל" ("בהילחם עם", עמוד 91).

ובכן, השבועה ההיא "על נהרות בבל" היא השבועה הנאמרת על ידי כל חתן יהודי בחופתו: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני...". בנקודה זו ביקום מתלכדים באומה הישראלית שלושת המעגלים - הדתי, הלאומי והפוליטי. כך גם עבור יריבינו-שכנינו הפלשתינים. זהו הכוח המניע למערכה זו. בהיבט זה לא די לממשלת ישראל באישור הצעות הפעולה של מערכות הביטחון. האקטיביות הממשית נדרשת כאן במימדים החורגים מאחריותם הטכנית של מפקדי מערכות הביטחון. בהקשר האסטרטגי הכולל, זה הפוטנציאל הטמון במגמות הבנייה וההתיישבות בירושלים וביהודה ושומרון. לא אינטרס מגזרי כאן, אלא אינטרס לאומי.

אכן, בעומדנו בצומת זה, מי שמבקש בארץ ישראל גאולה ומולדת יכוון את פעולותיו אחרת ממי שמבקש לא יותר ממקלט בטוח. הגענו לצומת.להחלטותינו בשעה זו משמעויות הרות גורל לעתידנו כאן.

הכותב הוא אלוף (מיל') וחוקר במכון בגין־סאדאת