הטעויות של אובאמה: זמן כפרות נשיאותי

המזכיר לשעבר של ועדת פרס נובל לשלום טוען בספרו כי לנוכח התנהלותו של נשיא ארה"ב, ברק אובאמה, בשש השנים שחלפו - הפרס שאותו קיבל לא הגיע לו. חשבון נפש הוא דבר חשוב, גם לאלה שלא מחויבים לו ביום הכיפורים. קחו את גייר לונדסטאר.

ההחלטה להעניק לאובאמה את הפרס נקבעה על סמך משאלת לב, טוען לונדסטאר. זה כאילו שהיו מעניקים השנה למכבי ת"א (ואני דווקא בעדם) את גביע ליגת האלופות עוד לפני המשחק עם צ'לסי. זוכרים בסוף מה קרה למכבי בלונדון? זה בערך מה שקרה לאובאמה במדיניות חוץ. וזה עוד לא נגמר. לא לאובאמה ולא למכבי.

גם חשבון (בלי הנפש) הוא דבר חשוב. כמה זה 500 מיליון דולר לחלק לחמש? זהו הסכום שממשל אובאמה השקיע כדי להכשיר ארבעה או חמישה(!!!) לוחמים מורדים מקומיים על אדמת סוריה. בתום בדיקה עולה כי לא מדובר בחיילים ביוניים, אלא בחיילים בשר ודם. הגנרל לויד אוסטין, העומד בראש הפיקוד האמריקני CENTCOM, חשף את הנתון המדהים. כל כך הרבה כסף, כל כך הרבה זמן כדי להכשיר חמישה חיילים. "למרות ההתקדמות האיטית ברמה הטקטית", מרגיע הגנרל, "אנחנו ממשיכים להסתכל קדימה על כל מרחב הלחימה ועל התמיכה באסטרטגיה האמריקנית הרחבה יותר, שמטרתה לפגוע ואחר כך להביס את דאעש". הבנתם? זוכרים את אמירתו של שר האוצר המנוח רבינוביץ', "אנחנו על סף התהום אבל בשנה הבאה נעשה צעד גדול קדימה"? דומה.

ובינתיים, ארגון המדינה האיסלאמית ממשיך לצבור הישגים רבים, לרצוח גברים, נשים וטף, להרוס אתרים ארכיאולוגיים ולשלוט בשטח שגודלו כגודל אנגליה. אחרי זה מופתעים לגלות שרוסיה ואיראן הגבירו משמעותית את נוכחותן בסוריה כדי לתמוך בנשיא אסד. גם אמריקה מופתעת.

הגנרל אוסטין, אגב, מבטיח כי יש עוד 100 מורדים/לוחמים בקנה - כך שאת 500 מיליון הדולר צריך יהיה לחלק ב־105. פתאום מחירו של מורד/חייל, בהכשרה אמריקנית, הופך להיות ממש מחיר מבצע. אולי יהיה אפשר לשקול להעניק לאובאמה גם את פרס נובל לכלכלה?

הלוואי שסוריה (שהיתה פעם מדינה) היתה הכישלון היחיד. אפשר לצרף אליה גם את עיראק, לוב ותימן. אובאמה ייזכר בהיסטוריה גם כמפרק מדינות. הליגה הערבית צריכה להיות מודאגת: יש לה עוד 18 מדינות, ולנשיא אובאמה עוד יותר משנה. לזאת הם לא ציפו מנשיא עם אב מוסלמי.

מובן שתומכי אובאמה (יש עוד כאלה, בעיקר בתקשורת) יסבירו כי זה בכלל לא אשמתו. בעיניהם, קודמו, הנשיא בוש, אחראי לכל התחלואים. ככה זה בדרך כלל: הצלחות של המכהן, כישלונות של הקודם. לבוש הם מייחסים עד היום את הכישלון הקולוסאלי השורר בעיראק. הוא גם אחראי להתעצמותה הגרעינית של צפון קוריאה. מישהו זוכר כי על הסכם הגרעין עם פיונגיאנג חתם בכלל הנשיא ביל קלינטון ב־1994?

אובאמה, שהתנגד מהיום הראשון למלחמה בעיראק, צריך היה להעריך טוב יותר, אחרי שנבחר, מה תהיינה ההשלכות של נסיגה מהירה וחפוזה משם. מלחמת עיראק היא אולי טראומטית עבור אמריקנים רבים - אבל היציאה החפוזה ב־2011 היא טראומטית לא פחות ופגעה במוניטין ובאינטרסים של ארה"ב.

דומה כי הערכות אף פעם לא היו הצד החזק של הנשיא. הוא הבטיח בנאום על מצב האומה ב־2012 כי ארגון אל־קאעידה הובס. האומנם? בהמשך הסביר כי ארגון דאעש הוא סוג של קבוצת מילואים בכדורסל. לתפוס את הראש, כל עוד אפשר, ולא להאמין. אובאמה דיבר על ההישגים של ממשלו בתימן. כעבור ארבעה חודשים ממשלת תימן נמלטה מהבירה צנעא. מה הפלא שאנחנו מודאגים מההערכות שלו לגבי הסכם הגרעין עם איראן?

גם אם לא הכריז על "דוקטרינת אובאמה", הנשיא שואף להשאיר מורשת: אחרי שהוריד את מחויבות ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, והפחית את תקציבי ההגנה השונים, ואחרי שהוריד פרופיל בנושאי חוץ, עבר אובאמה למומחיות מספר אחת שלו - "דיפלומטיה מתקנת" עם מדינות עוינות דוגמת איראן וקובה.

מי שנכנס לתפקיד ב־2009 ללא כל ניסיון במדיניות חוץ (המומחיות שלו היתה יותר לימוד משפט חוקתי, עובד קהילתי מחוקק מדינתי וסנאטור) החליט, לכאורה עם השקפת עולם ליברלית, לתת לנו, ולעולם כולו, תקווה. עכשיו מצטערים שעל זה העניקו לו פרס נובל לשלום.

אובאמה גם איתחל את יחסיו עם רוסיה, חזר בו כצעד של מחווה מפריסת הטילים האנטי־בליסטיים בפולין מתוך התחשבות בפוטין, וכמובן לא שכחנו גם את נאום קהיר שנשא ב־2009, ובו הודה שארה"ב שגתה במדיניות שלה במזרח התיכון. הוא הושיט יד לאיראן והכיר בסבל הפלשתיני, והיסטוריונים יעידו עד כמה הנאום השפיע על "אביב העמים הערבי" שפרץ כעבור שנתיים.

אובאמה אמנם דיבר על מדיניות "ציר אסיה", אבל בפועל מדיניות החוץ שלו כיוונה לאיראן, שהיא המרוויחה הראשית. בעידן אובאמה איראן שודרגה, זכתה להכרה במהפכה האיסלאמית שלה, זכתה ב־150 מיליארד דולר למרות היותה מדינה תומכת טרור, ולקינוח קיבלה הסכם גרעין תפור על מידותיה שבעוד לכל היותר 15 שנה יהפוך אותה - ללא תנאי לשינוי המשטר - למדינת גרעין מן המניין, כאילו מדובר היה בהולנד, בקנדה או בבלגיה. נשיא איראן, רוחאני, הסביר בשבוע שעבר שכאשר שואגים בטהרן "מוות לאמריקה" הם בכלל לא מתכוונים. אולי כוונתם לאחל לעם האמריקני עד 120...

ולא שכחנו את הפליטים. אין שלום, אין דמוקרטיה בעולם הערבי - אבל מספר הפליטים שעמד ב־2005 על 15 מיליון בכל העולם עומד היום על 60 מיליון, והרבה בזכות המזרח התיכון שלנו שהפך ליצואן המוביל בעולם בתחום זה.

אובאמה ב־2008 נשא נאום בסמוך לחומת ברלין ודיבר אז, כמועמד, בגנות החומה. בעידן שלו חזרו האירופאים לבנות חומות חדשות (נגד מהגרים) ביבשת.

בראיון לג'פרי גולדברג לאחרונה, בהתייחסו להסכם הגרעין עם איראן, אמר שהוא מספיק צעיר כדי לגלות אם טעה. חשבון הנפש העתידי שלו מפחיד אותנו, כי דומה שהחלומות שלו מתנגשים עם המציאות שלנו.