אחד, יחיד ומיוחד

מישאל חשין היה אחד, יחיד ומיוחד. באישיותו, באנושיותו, ברגישותו, במשפטנותו. לרוב האנשים נודע חשין השופט, בעל הלשון החריפה, לא אחת בוטה כמדקרות בחשיבתו החדה. משפטן משכמו ומעלה. אבל בשביל משפחתו, ידידיו וחבריו, וכן עבור עשרות מתמחיו, שהיתה לי הזכות להימנות עימם, "מישה" - כפי שכונה בפי מקורביו - היה קודם כל אדם. רגיש ואנושי, בעל לב ענק, רחב כפתחו של אולם.

יש יותר מסמליות בכך שהשיב את נשמתו לבוראו בימי הרצון של עשרת ימי תשובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים. כמו היום, אני זוכר בהשתאות את מראהו של חשין היושב ליד שולחנו לפני כחצי יובל, בערב ראש השנה, וממלא בכתב יד עשרות רבות של המחאות למוסדות צדקה, כמו גם לאנשים נדכאים שמעולם לא פגש. מלאכה זו לא הותיר לאיש מעוזריו. הוא כתב, הדביק את המעטפה ושם את הבול. מתן בסתר של אמת, בגופו ולא רק בממונו, ללא ציפייה לקבלת תודה או גמול.

יצירתו השיפוטית חובקת זרועות עולם. כמו לתיבתו של נח, גם לתיבת המשפט שלו נכנסו אדם ובהמה, חיה ועוף. אך לצידם גם בני אדם גדולים וקטנים; גמדים וגבוהים; ילדים וקשישים; מלכים ומלאכים; שרים, קיסרים, נסיכים ורוזנים; בעלי שררה ושועי ארץ; פיונים וקצינים; נפילים וגוצים; לוּדרים המתגוששים עלי זירה ושחקנים ומיני קוסמים המפליאים לעשות בלהטיהם; ליידי צ'טרלי, מלך הכוזרים וסמאל, שֵד הכספים הייחודיים; פייגין של דיקנס (ואף פייגין־זוטא, שברא לו השופט חשין בצלמו כדמותו של פייגין־רבה), ורובינזון קרוזו; המפטי דמפטי והברון מינכהאוזן; וגם עליסה בארץ הפלאות וגוליבר בארץ הענקים זכורים לטוב. הכל עברו לפניו כבני מָרון והוא שפט אותם, מתוך יראת הדין אך גם מתוך אהבה וחמלה. לא אחת דימה עצמו לפרש הבודד שמהלך בערבות החוק והמשפט. "שופט לא ידע, לא לבנות בית, לא להקים גשר, לא לשתול

גן פלא. שופט לא לימד עצמו כל אלה. זה דברו של שופט: טובל בקסת עטו וכותב משפט וצדק וחסד. ואלה יהיו עימנו באשר נלך ונבוא, תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה". ומשנתו אכן היתה רוויה בכל אלה וחבקה זרועות עולם. משפט ומוסר, פילוסופיה וספרות, מוח ולב, מדע וטכנולוגיה, לשון ותרבות, פיקחות וחוכמת חיים, כל אלה חברו להם יחדיו ליצירה עשירה, השובָה את הלב ומרנינה אותו. היקפה הגדול ורבגוניותה משקפים רוחב דעת ונשמה יתרה. הקו המאפיין את משנתו של השופט חשין הוא עשיית עושר. עשיית עושר במשפט.

עושר זה התבטא הן במגוון הנושאים המשפטיים שבהם עסק, הן בלשון ובסגנון. אך עשייתו לא הצטמצמה לגבולות המשפט. מתוך הכתוב, ובין השורות, אפשר ללמוד על המטען התרבותי, היהודי והכללי, שליווה תדיר את משנתו. ומתוכו ובו למדנו שלא היה זה רק עיטור לשוני, אלא ביטוי לעולם גדול הרבה יותר של ערכים ומטען תרבותי.

"קול ליבו של זה הקטן קורא אלי, ועיניו נתלות בעיניי", כתב באחד מפסקי דינו, "קולו קול דממה דקה ועיניו תחינה ותחנונים. ישן הוא עתה במיטתו שלו בשקט ובשלווה. אכסה את גופו הקטון עד לסנטרו, אכבה את האור בחדרו, אסוב לאחור על בהונות רגליי, ואסגור את הדלת אחריי חרש־חרש".

אתמול נסגרה דלתו של השופט חשין. חרש־חרש. לא נשמע עוד את קולו, קול הבס הרועם והנוקב, אך דבריו ומסכת הערכים העשירה שהותיר אחריו ימשיכו ללוותנו. יהי זכרו ברוך.