ראוי להמשיך בריבונות ישראלית בהר הבית

רוב ההתפרצויות האלימות ביחסי יהודים־ערבים מאז 1920 החלו בהר הבית, או בעטיו, ולפחות לא פסחו עליו. כך גם הפעם.

לעולם היוזמה היא ערבית־פלשתינית, אם כי לעיתים מנפקים היהודים תואנות שוליות, שמנהיגי התנועה האיסלאמית הצפונית מנצלים בציניות להחרפת היחסים. די להם שהיהודים יציבו בחוסר מחשבה תחילה מחיצה בין גברים לבין נשים כדי שהערבים יגרמו להקמת ועדת חקירה.

גם עם שחרור ירושלים הילכה ישראל באגן הקדוש על בהונותיה. לפי עצת מאיר שמגר, הורה משה דיין להסיר את דגל הכחול־לבן מראש ההר ומסר את המפתחות בידי הוואקף המקומי, וכשהתעורר מקץ שנים חשש כי חומת ההר נסדקת, דהרו הישראלים לעמאן לטכס עצה עם בית המלוכה.

הריבונות הישראלית על ההר היתה תמיד פריכה. היא גרמה למחלוקת חריפה בהנהגתה. אך ראוי שתמשיך כך למרות שיוצרת מציאות ההופכת את ישראל לבת ערובה בידי מתנכלים פלשתינים, המבקשים להצית אש ולהסיט כל דו־קיום ממסלולו.

עם זאת, מצויים גם גורמים יהודיים החותרים להבעיר את הר הבית ויוזמים התגרויות מסוכנות. השאלה הנכונה והאחראית אינה מדוע נמנעות זכויות מסוימות מישראלים, אלא אם במצב הרגיש המתקיים עתה ראוי להכניס שינויים בנוהגי היומיום בהר.

ברור שלא, בוודאי במצבה של ישראל, היודעת כי כל תזוזה תזעזע את ההבנה השברירית הקיימת בינה לבין חלק ניכר ממדינות ערב, שדעתן נתונה למשברים אחרים. ככל שהן (וישראל) מעוניינות בשקט מתמשך, כך הגורמים הקיצוניים רואים בו רפש.

בפועל, מצטמצם עניינה של ישראל במניעת העמקת האחיזה של הטרור הפלשתיני באל־אקצא, מתוך תעמולה כוזבת שלה שותף גם אבו מאזן כאילו ישראל מתנכלת למסגד; ובהפעלת כוח כנגד מפרי השלווה היחסית, ברוב המקרים אלה ערבים־ישראלים ופלשתינים.

ימים אלה קשים ומכבידים. לא דין יידוי אבנים בהר הבית כמעשים כאלה במקומות אחרים. אולי הצעד הנכון - שיכול לקרוץ גם למדינות כסעודיה - הוא להקים ועדת משקיפים בינלאומית בהשתתפות ערבית נרחבת, לא כדי למצוא פתרון של קבע אלא כדי לעמוד מקרוב על זהותם של הגורמים המפרים את הסטטוס קוו. הבכורה מהצד הערבי שייכת לקהיר, לריאד ולעמאן. כדאי לפחות להציע להם. המזער שממנו תיהנה ישראל הוא מפגן של רצון טוב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו