באופן פרדוקסלי, אף שההתנגדות ל"הסכם וינה" בדעת הקהל האמריקנית הלכה וגברה בשבועות האחרונים, הפור בגבעת הקפיטול כבר נפל. הבית הלבן הצליח לזכות בתמיכתם של שליש מחברי הסנאט, העתידים לשים לאל את מאמציה של הסיעה הרפובליקנית (ושל שותפיה הבודדים מקרב המחנה הדמוקרטי) לגבש "גוש חוסם" להסכם הגרעין עם איראן. הגם שמדובר בחקיקה שרק מיעוט מקרב המחוקקים בשני הבתים עומד להעניק לה את ברכתו, העובדה שמיעוט זה עתיד להטות את הכף לזכותו של הנשיא אובאמה מעידה כאלף עדים עד כמה מפוקפקת היא מידת הלגיטימיות הציבורית והקונגרסיונלית של המהלך כולו.
ההסבר לפרדוקס זה מעוגן כל כולו במישור הפוליטי הפנימי. מאחר שהבחירות לנשיאות עתידות להתקיים בעוד 14 חודשים בלבד, החליטו רוב חברי סיעת המיעוט הדמוקרטית בסנאט ליישר קו עם נשיאם. למרות הסתייגויותיהם כבדות המשקל מן ההסכם הגרוע והמחורר, הם בחרו שלא לטרפדו וכך למנוע הישג רב ערך מן היריב הרפובליקני, הישג העשוי להעניק לו רוח גבית ומומנטום ערב פתיחת עונת הפריימריז. בהנחה שבתוך שבועות מעטים תסתיים באופן רשמי המערכה על הסכם הקבע, נשאלת השאלה כיצד אפשר להעריך את יחסי הממשל עם ישראל ביום שאחרי.
בניגוד לתרחישי האימה האפוקליפטיים, המדברים על שבר טקטוני ביחסים שבין בעלות הברית, כל הסימנים מצביעים על תמונה שונה לחלוטין, לפחות במישור הביטחוני. על רקע המשך הכאוס, האלימות הרצחנית ותהליך התפרקותן של ישויות מדיניות שלמות (שהשלכותיו ההומניטריות הפכו בימים אלה ממש לסוגיה כלל־אירופית מיידית וחמורה), יש לממשל עניין אסטרטגי מובהק בחיזוק יכולתה הצבאית של ישראל. זאת משום שמדובר בנכס אסטרטגי ובמבצר פרו־מערבי אמין ויציב בתוככי מרחב אנרכי ורדיקלי, המאיים לגרוף נדבכים שלמים של המזרח התיכון אל תוך נחשול רצחני ובלתי נשלט (ובה בשעה להעניק הזדמנויות לרוסיה הלעומתית לדוג במים העכורים).
במילים אחרות: שדרוג מעמדה האסטרטגי של ישראל דווקא בתקופה הנוכחית, שבה נחשפות התוצאות הרות האסון של מדיניות "העוצמה הרכה" של הממשל, אינו מהווה אך ורק מהלך מאזן הכרחי לנוכח התעצמותה הצבאית הצפויה של איראן בעקבות ההסכם. זהו מהלך המתבקש משיקולי ביטחון ואינטרס לאומי אמריקני זירתיים רחבים יותר, שלא כולם קשורים בטבורם למישור האיראני. מאחר שאפילו ממשלו הפייסני של אובאמה אינו יכול להתעלם מן הזעזועים ומגלי ההדף, הממשיכים לפקוד את הזירה ומעצימים בכל יום את בעיית הפליטים הסורים והעיראקים (הזולגת במהירות ללב היבשת האירופית), גובר גם הצורך בחיזוק שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל.
עם כל חומרתה, המחלוקת בסוגיית הגרעין אינה יכולה לטשטש את העובדה שירושלים נתפסת היום בבית הלבן כמנוף העיקרי, שביחד עם גוש המדינות הסוניות המתונות עשויה להציב קווים אדומים וגבולות של ממש בנתיב פעילותם של כוחות הקנאות האיסלאמיים. על רקע "תרומתו" של הממשל להתמשכותה של מלחמת האזרחים בסוריה (בעיקר לנוכח רתיעתו מפעולה צבאית כלשהי נגד דמשק), החלטתו לשדרג את יכולותיה של ישראל היא בבחינת תיקון ותחליף (ולו גם חלקי) לתהליך התנתקותה של ארה"ב ולחוסר האונים המוחלט המאפיין את התנהלותה במרחב כולו. זהו, אפוא, הבסיס ללהיטותה של וושינגטון לנסות למזער - באמצעות חבילה חדשה ומקיפה של סיוע לישראל - את הנזקים שגרמה במחדליה לאופיו הנוכחי של המזרח התיכון, ואת הסיכונים הטמונים בו. אחרי ככלות הכל, מדיניות החוץ אמורה לשקף אינטרסים ויעדים מדיניים ואסטרטגיים, ולאו דווקא תנאים של חיבה (או היעדרם) בין קודקודי המערכת.
גם אם לא כל המשקעים ביחסי נתניהו־אובאמה יימוגו עד מהרה אל תהום הנשייה, הסביבה האזורית הבוערת סביבם עתידה להאפיל על כל שיקול אחר, וכך להעלות את שני המנהיגים על מסלול של שותפות מדינית ואסטרטגית הדוקה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו