השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת ראה. פרשה זו משופעת במצוות דתיות וחברתיות; אחת מהן רלוונטית במיוחד לשנה זו, ועוד יותר לתקופה זו של סוף השנה לפי הלוח העברי. כידוע, השנה היא שנת שמיטה. בשנה זו ציוותה התורה שהחקלאים לא יעבדו את שדותיהם, ושיבול השדות והמטעים אינו שייך לבעליהם הרשמיים אלא זמין לכלל הציבור.
החלק המפורסם פחות של דיני שנה זו הוא שמיטת הכספים והחובות החלה בסופה של השנה. דהיינו, כל בעלי החובות שמועד פירעון חובותיהם חל במהלך התקופה שקדמה לסוף השנה, יהיו פטורים מתשלום. ראש השנה הקרוב, שיחול בעוד כארבעה שבועות (בשבת יחול ראש חודש אלול, החודש האחרון בשנה של הלוח העברי), הוא מועד שמיטת החובות.
וכך אומרת התורה בפרשתנו: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל־בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא־יִגֹּשׂ אֶת־רֵעֵהוּ וְאֶת־אָחִיו". בעברית מדוברת, מהות השמיטה היא שכל אדם הנושה חוב בחברו יפטור אותו בשנה זו מהחוב. בהכירנו את הנפשות הפועלות בעם, אנו יכולים להניח כי רבים חששו להלוות לקראת הגיע שנת השבע, כיוון שחששו כי חובותיהם לא יוחזרו להם. ממילא קיימת סכנה לקריסת העניים. מכאן ממשיכה התורה ומזהירה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־יִהְיֶה דָבָר עִם־לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת־הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָֽאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל־השם וְהָיָה בְךָ חֵטְא". התורה מזהירה מפני האפשרות שמישהו יעלה בדעתו את האפשרות הנוראה לא להלוות לחלש בשל החשש (המוצדק) שהחוב יימחק בסוף השנה. המקרא אף מכנה את המחשבה הזו או את ההוגה אותה איש בליעל, תואר מפוקפק שמעניק המקרא לפושעים הנקלים ביותר.
ובאמת יש לשאול למה שבני אדם לא יחששו, בהנחה שהם זקוקים לכסף שאותו הילוו. מדוע לא יתגנב לליבם הספק שמא הלווה יערים עליהם וידחה את מועד הפירעון לסוף השנה, ואז החוב ישתמט מעצמו. השאלה הזו כה חזקה, עד שבמהלך ההיסטוריה היהודית קם חכם ושמו הלל שתיקן פרוזבול שעניינו הוא סוג של תרגיל משפטי, שעל פיו מעביר המלווה את כל חובותיו לגביית בית הדין כדי שהחוב לא יישמט. במילים אחרות, הערמה כדי למנוע מאנשים את החשש שמא לא יקבלו את הלוואותיהם בחזרה.
תקנה זו של הלל מחדדת את השאלה עוד יותר. התורה הרי הבינה שלאנשים יהיה קשה להלוות כסף כשאיום מחיקת החוב רובץ על ההלוואה; מדוע, אפוא, מראש תיקנה את מצוות שמיטת החובות ואחר כך ציינה דרך לעקוף את אותה המצווה? מתברר שהתורה רוצה להציב בפנינו את החזון והייעוד. האמת האידיאלית של כל חברה צריכה לבוא לידי ביטוי גם בנכונות לוותר על חובות המגיעים לך. זה קשה מאוד. מצוות שמיטת הכספים מבקשת להרגיל את האדם לנדיבות לב ולעין טובה על האחר.
לכן מעודדת אותנו התורה לגלות נדיבות ללא חשש.
אבל התורה לא רוצה שטוב ליבנו ינוצל לרעה. היא אינה רוצה שנהפוך לפראיירים ש"נעקצים" על ידי נוכלים, ולכן מאפשרת התורה את הפרוזבול. נדמה שזו הדרכה כללית לחברה האנושית. היא תמיד חייבת להציב בפניה יעדים וחזון שירוממו אותה לעולם אידיאלי שבו עשיית טוב וחסד לאחר היא החלום והייעוד. ומכאן מתבקש הצורך באיזון. אסור שקיומם של אנשים רעים ומנצלים בחברה ימנע מאיתנו להמשיך לחלום על תיקון עולם.
אבל באותה עת אין לנו שום חשק לחלום ולהיראות מנותקים מהמציאות. דומה שהאיזון הראוי במצוות שמיטת הכספים ראוי לחיקוי. יודע כל אחד מאיתנו על הלוואה אחת או שתיים שהלווינו ושאותה הלווה מתקשה לפרוע. עליה נחיל את מצוות שמיטת הכספים שלנו. בחו"ל, במהלך שנות גלותנו, לא נהגה מצווה זו, לדעת חכמים רבים. בימינו, לאחר שזכינו בהקמת מדינה עצמאית, ראוי ונכון לחשוב כיצד מיישמים את רעיון שמיטת הכספים כדי לאפשר לדור הלווים להתחיל התחלות חדשות ללא עול על צווארו. שבת שלום!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו