מאבק במסתננים אינו מנוגד למוסר

שוב הארץ כמרקחה. שוב החלטה של בית הדין הגבוה לצדק מסדרת את המחנות לפי שמאל וימין. האם זו באמת החלוקה בקרב הציבור הקיימת בעניין מעמדם של מסתננים ומהגרי עבודה כפי שהיא מצטיירת לאור החלטת בג"ץ האחרונה?

איתרע מזלם של השופטים העליונים, ופסיקתם הקובעת כי בתוך שבועיים יתווספו לאזור דרום תל אביב יותר מ־1,000 מסתננים באה בתקופה שבה מדינות מערביות, נאורות, נאבקות בכל הכלים בגל מסתננים מאפריקה. נתונים המאשרים את חששם של קברניטי המדינות הללו ואת אזרחיהן זורמים ללא הפסק, ברם כנראה לאוזניהם של שופטי העליון אינם מגיעים. כך, למשל, מתברר ששבדיה, קולטת מהגרים ידועה, הפכה להיות בירת האונס בעולם. ואין זה סוד שהעלייה החדה במקרי האונס שם נובעת מקיומם של מהגרים רבים. האם אפשר לומר שמדינות אירופיות מרכזיות נעדרות לפתע מסורת דמוקרטית או חלילה אובדן המוסר הבסיסי של אחוות עמים? האם רצון הקיום הבסיסי של המדינות כאומות נשחק עד אשר ידממו למוות, מדלג לפתע על מדינת ישראל? יש לחזור אל היסודות: המוסר הבסיסי הוא שאדם קרוב אצל עצמו, אצל משפחתו ועמו לפני שהוא קרוב לעם אחר, קל וחומר להמון אדם הנמצא במצוקת אמת ביבשתו, אפריקה.

אלמלא גדר הביטחון אשר נבנתה בגבול בין מצרים לישראל, ואשר נבנתה אמנם באיחור, הארץ היתה נשטפת במאות אלפים של מסתננים אשר הולכו שולל בבואם אל הארץ המובטחת. ואין מדובר בפליטי מלחמה שעליהם אין מחלוקת כלל. האם באמת שופטי בג"ץ חשבו לעצמם שמוסר פנימי שלהם עדיף על שאר אזרחי ישראל או על קברניטי בריטניה, גרמניה צרפת או איטליה? האם המחזות הנוראים של טביעת מסתננים מאפריקה במי הים התיכון מרננים את ליבו של מישהו מאזרחי הארץ הסובר כי את המסתננים יש להשיב אל מדינה שלישית או אל מדינתם ממש?

ישראל הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית. קולמוסים רבים נשתברו בוויכוח מי קודם למי, ברם נניח כי הדמוקרטיה קודמת. נניח. איך קורה שבעצם יושבים 9 שופטים ממונים, אשר דנים בנושא הקשור בהשקפת עולם, ולפי דעת הרוב הם מחליטים מה "מידתי" ומה לא, ובעצם מתקיים משחק של פרלמנט קטן עוקף את הכנסת, כלומר את דעת האזרח? מדוע דעתם של השופטים "חכמה" יותר מדעת המחוקק? התשובה ניתנה כבר במדינות הללו: מדיניות הגירה נוקשה במיוחד הולכת וקורמת עור וגידים באירופה הגוועת.

המראות הנוראים המתרחשים בדרום תל אביב, ואשר מתועדים היטב, מעצימים את התחושה כי שופטי העליון מנותקים לגמרי מדאגת אמת לאזרחי הארץ. הדאגה למוסר עליון פנימי, סודי, כזה המיוחס לשופטים עליונים בלבד, איננו משכנע. הוא מצמצם את האמון במוסדות השלטון בכלל ובמערכת המשפט בפרט. מפני שמוסדות השלטון הנבחרים על ידי האזרח מתקשים לספק את ההגנה הבסיסית המגיעה לו מפני הצפה של הארץ באנשים המסכנים ומאיימים על קיומם של חיים נורמטיביים בארץ.

מוטב היה אילו שופטי העליון היו למדים מאירופה לא רק משפט השוואתי, אלא, ובעיקר, כיצד מקיימים את שלום האזרחים גם כאשר יש מצוקות מוסריות.