בסוף השבוע דווח כי קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה באיראן, ביקר לפני כשבועיים במוסקבה ונפגש עם הנשיא פוטין. למי שהשם קאסם סולימאני אינו אומר הרבה, ראוי להזכיר כי כוח קודס שבראשו הוא עומד אחראי לכלל הפעילות החשאית, ובכלל זה לפעילות הטרור של איראן ברחבי העולם. מדובר, בין השאר, בסיוע שמגישה טהרן לחיזבאללה ולחמאס, כמו גם למשטרו של בשאר אסד ולמורדים החות'ים בתימן. אחריותו האישית של סולימאני בפעילות הטרור של איראן הביאה את הקהילה הבינלאומית להטיל עליו שורה של סנקציות, ובהן איסור נסיעות אל מחוץ לאיראן.
רק בשבוע שעבר הבטיח שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי, בעדות שמסר בבית הנבחרים בוושינגטון, כי ארה"ב תוודא שהסנקציות נגד סולימאני לא יוסרו, וכי היא תוסיף לפעול במאמץ לבלום את מהלכיה של איראן לערעור היציבות ברחבי המזרח התיכון. אבל מי בכלל "סופר" את קרי. הוא ממשיך בשלו במגעיו עם שר החוץ הלא חשוב של איראן, מוחמד זריף, שעה שאת העסקאות האמיתיות סוגרים סוליאמני ופוטין במוסקבה.
סולימאני לא בא למוסקבה לצפות בבולשוי. הוא בא לדון עם פוטין "ביום שאחרי", ובעצם בחלוקתו של המזרח התיכון בין איראן לבין רוסיה ובמאבק המשותף של שתי המדינות למען הקליינטים שלהן ונגד אויביהן המשותפים - למען בשאר אסד ונגד דאעש, וכדרך אגב, הם דנו מן הסתם גם בדרכים לדחוק את רגליה של וושינגטון מן האזור. רוסיה תתרום כרגיל את חלקה, גיבוי בינלאומי לתעלוליה של טהרן ולפשעיו של בשאר אסד, ובעיקר תמכור נשק לאיראנים, לסורים ואם צריך גם לארגון חיזבאללה.
הרוסים, אגב, בניגוד לאיראנים, אינם רואים במדינת ישראל אויב. אבל כפי שמסבירים במוסקבה: כשחוטבים עצים ניתזים שבבים, וישראל היא לצורך העניין השבב התורן.
ביקורו של סולימאני במוסקבה הוא רק קצה קצהו של הקרחון והוא מלמד על העסקאות האפלות, ובעצם הן כבר גלויות לעין, ההולכות ונרקמות בעקבות הסכם הגרעין עם איראן. את אירופה מעניין כרגיל רק הכסף, והאירופאים כבר נוהרים לטהרן לרקוח עסקאות כלכליות עם משטר האייתוללות. אבל מה שחשוב לא פחות הוא העסקאות הפוליטיות שעניינן עתיד האזור, ושמחירן הוא דם ולא יורו או דולרים.
לאיש ברחבי המזרח התיכון אין עניין בפרטיו של הסכם הגרעין עם איראן, ואיש גם אינו מסתכל קדימה אל העתיד להתרחש באזורנו בעוד עשר או 15 שנים ולבחון במשקפיים עתידניים את מאזן הרווח וההפסד של הסכם זה. באזורנו חשוב יותר האופן שבו ההסכם נתפס - כאן ועכשיו - וממילא, התדמית המצטיירת בתקשורת. וברור לכל כי הסכם זה נתפס כהישג ואף כניצחון איראני וכהתקפלות אמריקנית, וממילא גם כתבוסה לישראל ולשאר יריבותיה של איראן באזור, מדינות ערב המתונות ובראשן סעודיה.
אם איראן היא המנצחת, הדבר המתבקש לעשות הוא לחבור אליה או לכל הפחות להשלים איתה. ואם וושינגטון היא משענת קנה רצוץ צריך לחפש אחרי תומכים אחרים. ואכן, המצרים, ובעקבותיהם גם הסעודים, כבר מסיקים את המסקנות ופונים לבקש סיוע ונשק דווקא מרוסיה, בהנחה שזו תתגלה כבעלת ברית אמינה יותר מוושינגטון.
כמו כן, מתרבים הדיווחים בתקשורת כי סעודיה מגששת אחר אפשרות להגיע לעיסקה עם רוסיה ועם איראן, שבמסגרתה יפסיקו הסעודים את הסיוע שהם מגישים למורדים בסוריה, ובכך יבטיחו את ניצחונו, או לכל הפחות שרידותו, של בשאר אסד על כס השלטון.
זוהי סיבה לדאגה. ואכן, בימים האחרונים נראה כי בממשל האמריקני אחזה הפאניקה. אבל מתברר כי את ממשל אובאמה לא מעסיק החשש מעלייתן של איראן ורוסיה לגדולה. הממשל האמריקני מודאג דווקא מהאפשרות שבית הנבחרים לא יאשר את ההסכם עם איראן, ובכך ינחית מכה נוספת על תדמיתו המקרטעת של הממשל האמריקני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו