לא בכי ולא נהי

1 המסרים שארז אדלשטיין העביר לאחרונה, ובהם התלונן על תחילת ההכנות המאוחרות של הנבחרת בגלל תאריך סיום הליגה, עוצמתן של היריבות, תחושת האופוריה בקרב השחקנים ושכר הלימוד שיצטרכו לשלם על ההתאמה לפיזיות הלא מוכרת, נשמעו כמו עוד מסע של בכי ונהי, כמבוא להכנת אליבי מעורב באינטואיציית מאמן שמרגיש את שחקניו ומנסה לדחוף את הלווייתנים שטעו ותעו בחזרה למים. 

אבל משחק ההכנה הראשון של הנבחרת מול מקדוניה הצדיק את התחושות והתלונות של אדלשטיין. כמות החלודה שהנבחרת צריכה להוריד יכולה למלא חדר יולדות של ג'ינג'ים; התיאום ההתקפי הראה ניצוצות של חיבור, אך היה בעיקר מקאמה לאיבודי כדור; והטיפול בפיק אנד רול דמה לריב נהגים על זכות קדימה ביום חמסין. 

תוסיפו את החיסרון של יותם הלפרין וגיא פניני, ואת הצורך לשלב את יוגב אוחיון (אם יהיה כשיר) ואת ליאור אליהו (הרחק מ"סיבותיו האישיות"), ותקבלו תקופת הכנה סוערת המתאימה לאקלים הציבורי של ישראל 2015. שקט זה לא. 

2 אדלשטיין יצטרך את גל מקל במיטבו כדי שהנבחרת תוכל לשים נקודות על הלוח. אם מקל עדיין מחפש קבוצת אן.בי.אי, ובשלב זה הוא אמור להיות מוכן דקה מקריאה לאזור חיוג 001, על פי היכולת שלשום הקבוצה שלו העונה תהיה זו שיבחר לשחק עימה במשחק הווידאו הרשמי של הליגה הטובה בעולם. 

עומרי כספי, שכמה שריקות נגדו הוציאו ממנו שפת גוף מתוסכלת שיכולה להשפיע מערכתית (בכל זאת, קפטן), חייב למצוא את הקצב שלו מתוך המשחק הקבוצתי ולא במהלכי ראש בקיר. בדקות של דיאור פישר זה נראה לא רע, ועם חזרתם של אוחיון ואליהו יתקבל העומק הנדרש. שון דוסון, שלא רואה בעיניים, גם לא את השחקן עליו הוא שומר לעיתים, משחק ללא פחד או היסוס. שון שמשון.

3 אדלשטיין החליט לפני המשחק ששום שחקן לא ישחק יותר מ־20 דקות, אבל המציאות כפתה עליו לתת לחמישה שחקנים דקות מעל הרף הזה, בראשם רביב לימונד (34 דקות). 

הצורך להכניס את הסוסים המובילים לכושר משחק חזק יותר מכל החלטה מוקדמת. עליהם הקמפיין הזה יחיה או ימות, וגם כדי להיות תחרותיים בשאר משחקי האימון ולתת ביטחון לכל המערכת. ממה שראינו שלשום ניתן רק להשתפר, כמו שמשחק אימון ראשון אמור להיות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו