בשבע בבוקר כבר הייתי בדרך. אמנם הפגישה שלי בקרליבך נקבעה לאחת וחצי בצהריים, אבל האזהרות מפני הפקקים היו כל כך חמורות, שלקחתי טווח ביטחון סביר של חצי יום. האמת? נסחפתי. הנה, בקושי חצי שעה על הכביש וכבר הגעתי. רק לקחת שמאלה פה ביהודה הלוי...
אין כניסה? ממתי יש פה אין כניסה?? אוקיי, לא להילחץ. אני אסע דרך החשמונאים. או שאולי עדיף לי לבוא מרוטשילד? או שאולי הכי טוב להיות רוטשילד ולשכור מסוק פרטי לשש השנים הקרובות?
רגע, מה אני משתגע? הרי יש את האישה שאיתי, זאת מווייז, שתמיד יודעת מה הדבר הנכון לעשות. ווייז ווייז שעל הקיר, מי הכי פנוי בעיר? אוקיי, היא מחשבת מסלול מחדש... האמת, אני מרחם עליה. עם כמות הדרכים החדשות שהיא תצטרך ללמוד בכל יום עד שהעבודות האלו יסתיימו, לא אתפלא אם היא תחשב מסלול חדש בחיים ותתפטר.
רגע, היא מצאה לי דרך מצוינת, בלי פקקים ובלי בעיות. אני רק צריך לקחת את הנתיב הימני, לעבור ארבעה נתיבים שמאלה לפני הפנייה, לקפוץ מעל הטרקטור שחופר בצומת, ואז... לא חשוב. למה להסתבך? אני פשוט אשאיר את האוטו בחניון פה ואמשיך ברגל.
בוקר טוב! כמה זה חניה?
"זה שלושים שקלים לשעה או חלק ממנה".
מה אתה אומר. ואני חשבתי שהמאדאם של תל אביב הרוויחה יפה. תגיד, זה קרוב מפה ברגל לקרליבך?
"במזג אוויר של היום? אתה תגיע לאיכילוב בתוך רבע שעה או חלק ממנה".
שטויות, הוא סתם מגזים. מה זה חצי קילומטר הליכה בשמונים מעלות ומאתיים אחוזי לחות? רק בריאות. הרי ההודים הולכים על גחלים שנים והם עם מאוד בריא, פרט לקטע הזה שהם מתים בגיל ארבעים.
חוץ מזה, צריך לראות את חצי הכוס המלאה (בזיעה): הרי ברור שאם התחזיות יתממשו וחפירות הרכבת באמת יעלו מעל פני האדמה עשרות אלפי חולדות, אז בשנייה שהן יפגשו את מזג האוויר הזה, הן יבלעו חומרי הדברה מרצון.
טוב, די, אני הולך רצוף כבר לפחות עשרה מטרים. אני חייב לקנות מים.
בוקר טוב.
"מה כל כך טוב? אתה הבן אדם הראשון שעבר פה מאתמול".
וואללה? אין אנשים מאז החפירות?
"בוא נגיד שהחדשות הטובות הן שבתוך כמה שנים יהיו פה המון עסקים קטנים. החדשות הרעות הן שכרגע אלה עסקים גדולים. מה רצית?"
בקבוק מים.
"זהו? בשביל זה נכנסת? קמצן. לא תיקח איזה ארטיק? פיצוחים? יש פה גם נייס גיא".
בינתיים לא נתקלתי בו.
אוקיי, זהו. שתיתי, התרעננתי, אני יכול להמשיך. מעניין אם גם בלונדון היו כאלה פקקים כשבנו את הרכבת. טוב, אני משער שהיו קצת פחות מכוניות בתקופה ההיא. אבל הנה, רק 150 שנה חלפו והפלא הגיע גם אלינו. אנחנו על המפה, והמפה מראה שעדיף לא להיות כאן כרגע.
די עם הפסימיות! כמעט הגעתי. אני רק ממשיך בשביל הזה עוד קצת ואני מגיע למחוז חפצי - הרחוב שקרוי על שם משהו שאף אחד לא יגיד לתל אביב לפחות עד נובמבר - קר־לי־בך. האמת? באוטו זה אולי מסובך, אבל ברגל אני תמיד מסתדר בעיר הזאת. מכיר את כל הקיצורים ואת כל הסמטאות.
הנה, אני עובר פה דרך הגינה ואני ישר ב... מקווה ישראל?? אני מוכן להתערב שרק לפני שבוע הרחוב הזה היה קרליבך. המדינה מתחרדת. או שהלכתי לאיבוד.
שוטר. אני אשאל שוטר. הוא בטח יידע לעזור לי. כל מה שאני צריך לעשות זה להתארגן על סכין ולהגיד שאני הולך לבצע פשע שנאה במצעד הגאווה, ובתוך חודש מקסימום יגיע שוטר. רגע, מעבר לפינה פה יש שוטר! בדיוק כשצריך אותו! אוי, זה פקח.
סלח לי, אדוני הפקח.
"כן, גוררים פה".
מה? לא, אני רק רציתי לשאול איך אני מגיע לקרליבך.
"באופן כללי? היה הכי כדאי לך להשאיר את הרכב בחניון בחוף תל ברוך, לעלות שם על אוטובוס, לרדת בבית הכנסת הגדול באלנבי ולקחת שם אופניים עירוניים עד קרליבך. זה גם נוח, כי בדרך חזרה אתה יכול להחזיר את האופניים בנמל יפו ולתפוס סירת דייגים ישר לחוף תל ברוך. רק שים לב שהפתק של החניון לא יירטב לך מהגלים כי אז לא תוכל להוציא את האוטו".
תודה על הטיפ, זה נשמע נוח, אבל אני התכוונתי איך אני מגיע מאיפה שאנחנו נמצאים עכשיו לקרליבך.
"מה זאת אומרת? אתה עכשיו בקרליבך. תסתכל על השלט".
אה, נכון! לא שמתי לב.
"קורה. איזה מספר אתה צריך?"
7.
"הנה, מולך".
איזה יופי! תאמין לי, סתם אנשים בוכים על הבלאגן, הכל כל כך פשוט ונואאאח!
אוקיי, מישהו יכול לעזור לי? מתברר שהחפירות מתחילות ממש כאן, בבור הזה. הלו???
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו