שישה שבועות לפני יום ההכרעה בקונגרס, מתברר יותר ויותר שהדרך לאישורו של "הסכם וינה" תהיה קשה מן הצפוי, וספק רב אם יעלה בידי הנשיא ברק אובאמה - שהשקיע את כל יוקרתו ומשאביו הנשיאותיים במאמץ לכונן הסכם קבע בסוגיית הגרעין עם איראן בכל מחיר - לממש את מה שמבחינתו מוגדר כיעד מורשת מרכזי.
מוקד המאבק, הממשיך להתחולל בימים אלה במלוא עוזו על קולותיהם של הסנאטורים הדמוקרטיים המתנדנדים (ש־13 מהם חייבים לחבור לסיעה הרפובליקנית כדי לחסום את הווטו הנשיאותי הצפוי), מהווה נגזרת ישירה של השיח הסוער, המתנהל כעת בדעת הקהל האמריקנית בסוגיה זו. יש לזכור שבדפוסי הצבעתם בסנאט ובבית הנבחרים, המחוקקים האמריקנים חייבים להישאר רגישים וקשובים כל העת להלכי הרוח המנשבים בשדה הפוליטי, שלא פעם מציבים בפניהם גבולות וקווים אדומים. אחרי ככלות הכל, אם חפצי חיים פוליטיים הם, עליהם לשקף נאמנה את שאיפותיהם ומשאלותיהם של בוחריהם, ולא להתנתק מהם באורח חד־צדדי.
אם בתחילה התקבל הרושם שרוב הציבור משלים עם "הסכם וינה", היום - כאשר קווי המתאר שלו הולכים ונחשפים - התמונה משתנה במהירות ובאופן דרמטי אל מול מה שמצטייר יותר ויותר ככניעה ללא תנאי לתכתיביה של טהרן. ביטוי מובהק למגמה זו מעניק סקר שערכה רשתCNN בשבוע שעבר, שלפיו 52% מן הציבור האמריקני מתנגדים להסכם, בעוד רק 44% תומכים בו. זאת, בעוד שמייד לאחר חתימת ההסכם היתה התמונה הפוכה. גם העובדה העולה מסקרים אחרים, שכשני שלישים מן הציבור מאמינים ש"הסכם וינה" לא ימנע מאיראן מלפתח נשק גרעיני, מהווה נדבך מרכזי בתצרף של אמונות ודעות רווחות, שאם יתגבשו ויתחזקו עוד יותר בשבועות הקרובים, ייצרו מחסום בלתי עביר עבור הממשל ערב ההכרעה.
ובאשר לשורשיה של תמורה זו, אין ספק ששני השימועים, שאחד מהם התקיים בפני ועדת החוץ של הסנאט והשני בפני המקבילה לה בבית הנבחרים, גרמו נזק רבתי לבית הלבן. שכן במהלכם נחשפה, בין השאר, העובדה שבהסכם קיימות "קופסאות שחורות" וחסויות רבות לא רק מן העין הציבורית, אלא גם מעיניו של הקונגרס (ושל חלק מבכירי הממשל). על רקע זה, אין זה פלא שהקולות העולים מן הזירה האמריקנית בגנותו של ההסכם מתעצמים והולכים. אין זה מפתיע גם שפרשנים - ולא רק מן האגף השמרני - מעלים כיום מתהום הנשייה תקדימים היסטוריים לא מעטים, שבכולם עובר כחוט השני יסוד מושרש של תמימות, אופטימיות יתר ואמונה מיסטית ממש מצידם של מנהיגי ארה"ב בכוחה של המילה הכתובה לעצב את דפוסי התנהלותם של יריבים אידיאולוגיים קשוחים דוגמת בריה"מ.
ואכן, תפיסתו של אובאמה על אודות חשיבותם של מחוות ושל צעדים בוני אמון חד־צדדיים מצידה של ארה"ב כלפי איראן נתפסת היום כזהה למאמציו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לכונן שותפות אמת עם בריה"מ של סטלין על יסוד ויתורים אמריקניים מופלגים ותמוהים ממש (בייחוד בהקשר הפולני). בהקשר הבין־מעצמתי תרמה אסטרטגיה פייסנית זו לפריצתה של המלחמה הקרה, ולא נותר אלא לצפות אם עקב תמימותו ופייסנותו של הנשיא ה־44, עתידה לפרוץ מלחמה חמה והרת אסון.
מכל מקום, ברור כבר היום שהמגמות השליליות, המסתמנות בדעת הקהל, החלו כבר לחלחל אל גבעת הקפיטול. בין השאר, עדים אנו לכך שהסנאטור צ'אק שומר, אחד ממנהיגי המפלגה הדמוקרטית (שמאז חתימת ההסכם ישב על הגדר), נוטה כעת להעניק את קולו למתנגדי העיסקה. אם אכן יחליט לחבור למחנה הרפובליקני, עתיד הדבר להעניק רוח גבית לרוב המחוקקים הדמוקרטים שעדיין מתלבטים. בכך ייסתם הגולל על ההסכם, המהווה יעד מורשת מרכזי עבור הנשיא במישור מדיניות החוץ והביטחון, ויוטל גם צל ענק על עידן הנשיא ה־44 במדיניות החוץ והביטחון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו