אריאל שרון לקח את סודו אל קברו. עד היום איני יכול להסביר לעצמי את העובדה שבאותה תקופת כהונה הכריז כי "דין נצרים כדין תל אביב", ולבסוף החליט לפנות את רצועת עזה עד המילימטר האחרון, כולל נצרים, כמובן - בלי שהדבר נעשה תחת לחץ בינלאומי או פנים־ישראלי. אפילו לא היתה תביעה כזו מצד ההנהגה הפלשתינית.
אני מתקשה להאמין ליריביו הפוליטיים כי ההחלטה נבעה מן החקירה המשטרתית נגדו, ובאותה מידה אני גם מתקשה להאמין לו־עצמו, כי החליט על כך על רקע יוזמת ז'נבה, שהיתה עלולה - לפי דעתו - לסכן את עתידה של ישראל. איני מאמין גם שההתנתקות בוצעה על רקע הראיון עם ראשי השב"כ לשעבר, שבו תבעו להגיע להסדר מדיני עם הפלשתינים.
משיחות שניהלנו ערב הנסיגה, אני סבור כי הגיוני יותר לחשוב שהוא הגיע למסקנה שאם ישראל תמתין זמן רב מדי יאבד הרוב היהודי ממערב לירדן; הוא לא האמין כי אפשר להידבר עם הצד הערבי; הוא לא האמין כי הנשיא הפלשתיני החדש, מחמוד עבאס (אבו מאזן), שונה במשהו מקודמו, יאסר ערפאת; והוא לא האמין שארגון חמאס שונה במשהו מארגון פת"ח.
מסקנתו היתה, כך נראה, כי המהלכים המדיניים היחידים שישראל יכולה להחליט עליהם הם צעדים חד־צדדיים, שיאפשרו לה גם לחזור בה, בלי שתואשם בהפרה, אם תרצה בכך. הצעד הנכון מבחינתו היה לצאת מעזה, משום שמה שהיה לו חשוב באמת הוא חלקים משמעותיים בגדה המערבית, יהודה ושומרון.
הוא האמין שיוכל להבטיח את החלקים הללו לעתיד לבוא, אם יקריב שחקן פחות חשוב על לוח השחמט - את רצועת עזה. שרון חשב שאם ייצא מכל השטח, יכיר העולם בכך שישראל אינה אחראית יותר לפלשתינים החיים שם, והוא רצה להאמין שלאחר הנסיגה ייזהרו השולטים ברצועה מלפגוע בישראל, משום שיחששו מתגובתנו.
לצדד בנץ
אני חשבתי שתוכנית שרון היא רעיון ציני של אדם ציני. בספר "חלוקת הארץ", שפורסם לפני ההתנתקות, שהתראיינו בו אישים מזרמים שונים בפוליטיקה הישראלית על עמדתם בנושא הנסיגה החד־צדדית, אמרתי כי "הסיכון הראשון הגלום בתוכנית ההתנתקות נעוץ בכך שהיא עלולה לגרום להתחדשות האלימות. מה ששרון מתכוון להציע לפלשתינים אינו מעניק להם אופק מדיני. ללא אופק מדיני, מנהיגות מתונה לא יכולה לשרוד.
הסיוט הפלשתיני הגדול ביותר הוא שעזה תהיה ההתחלה ועזה תהיה גם הסוף. על כן, ברגע שלפלשתינים יתברר ששרון מנסה להשתמש בהתנתקות כדי לבלום את המהלך המדיני הגדול שהם מצפים לו, עלולה לפרוץ אש. האש הזו עלולה למוטט את השלטון הפלשתיני המתון. במקביל, בצד הישראלי, האש תחזק את הימין. היא תשמש את שרון בטיעון שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר".
בהתמודדות הפנימית על ראשות מפלגת מרצ, בין רן כהן לביני, שהתקיימה ב־2004, הפך נושא הנסיגה החד־צדדית לאחד הנושאים המרכזיים. אני התנגדתי לה בכל תוקף, ומצאתי עצמי באולפני טלוויזיה בעמדה דומה מאוד לזו של ראשי מחנה הימין, עד שכמה מידידיי הביעו פליאה על עוצמת התנגדותי.
עם זאת, במשך החודשים שנקפו התברר ששרון נחוש לבצע את תוכניתו, בתמיכת הממשל האמריקני, ומחנה השלום הישראלי לא היה יכול למצוא את עצמו במצב שבו גדול הניצים והמיישבים מפנה את ההתנחלויות, ואילו אנחנו, המטיפים שנים רבות כל כך לסוף הכיבוש, עומדים לצד הגורמים הימניים ביותר ומתנגדים לנסיגה.
שוחחתי על הנושא עם הנהגת אש"ף. אמרתי כי נסיגה חד־צדדית מרצועת עזה, ומשיכת ידה של ישראל מאחריות לשטח, בלי שהוא מועבר באופן מסודר ומוסכם לאחריות הרשות הפלשתינית כחלק מהסכם בין הצדדים, אינן עולות בקנה אחד עם הסכם אוסלו הקובע מפורשות: ישראל ואש"ף "רואים בגדה המערבית וברצועת עזה כי הגדה המערבית ורצועת עזה יחידה טריטוריאלית אחת אשר אחידותה תישמר לאורך תקופת הסדר הביניים".
אמרתי כי אם הם יטענו כי הנסיגה החד־צדדית היא הפרה של ההסכם - אביע תמיכה פומבית בעמדתם. התשובה שקיבלתי היתה ברורה למדי: "הצדק איתך, אך שום ממשל פלשתיני לא יכול להתנגד לנסיגה ישראלית משטחים". אמרתי להם כי מבחינתי נפל הפור: איאלץ לתמוך בתוכנית שאני רואה בה נזק.
לזהות את הסכנה
להחלטה היתה משמעות גדולה הרבה יותר מאשר קביעת עמדה פרטית או ציבורית שלי. ארבע שנים לאחר העימות הקשה בין שמעון פרס לביני על הצטרפות מפלגת העבודה לממשלת שרון, שהביאני לעזוב את המפלגה, מצאתי עצמי עומד בראש מרצ שהעניקה לשרון את הרוב שנזקקה לו ממשלתו החדשה בינואר 2005, כדי לאפשר לו לצאת מעזה. שש אצבעות צנועות, שהיו לשרון לרשת ביטחון מחוץ לקואליציה.
הנסיגה החד־צדדית מעזה היתה טעות גם מבחינתו של שרון: מצד אחד היא לא הבטיחה את נכונות העולם - או לפחות ארה"ב - להפחית את תושבי הרצועה מן המאזן הדמוגרפי, ועד היום אחריותנו לעזה מובנת מאליה בעיני הכל; מצד שני, זה הביטחוני, היציאה החד־צדדית גרמה לכך שהרצועה נמסרה לחמאס על מגש של כסף. היא הפכה כן שיגור של רקטות וטילים כנגד הישובים הסמוכים לגדר, וכנגד מרכז בארץ ואפילו צפונה.
מנהיג ישראלי המבין את סכנת אובדן אופייה הייחודי של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ואשר מבין כי כדי למנוע זאת יש לחלק את ארץ ישראל, מוטב לו לעשות זאת בהסכם, גם אם לא יהיה זה הסכם מושלם. אם יחשוש מן המחיר הכרוך בהסכם שכזה, וייצא מיו"ש באופן חד־צדדי, הוא ימצא את מחנה השלום מבכה את החלטתו אך תומך בו, כי תמיד נתמוך בסיום הכיבוש. אבל לפני כן, נעשה כל מה שנוכל כדי להניא את מקבל ההחלטות מחזרה על הטעות הזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו