ט' באב: הר הבית בידינו?

הר הבית. אב תשע"ה. 1945 שנים לחורבן בית המקדש. ואלה התמונות, קשות, כמעט בלתי נתפשות ומזכירות יותר את מרכז טהרן או עזה. הנה עיבוד טקסטואלי למה שקולטת עדשת המצלמה כבר חודשים ארוכים. "כל הזכויות שמורות" לאתרים המוסלמים שמתעדים בגאווה. בתקשורת הישראלית כמעט לא תמצאו להן זכר.

חזית כיפת הסלע, מרום הקשתות: כרזת ענק של חמאס ועליה צילום של לוחם רעול פנים, הדמיה (מזויפת) של דיסקיות חיילינו, שאול אורון והדר גולדין ז"ל, שחמאס מחזיק בחלקי גופותיהם זה כשנה, וציור אגרוף קמוץ שניתק עצמו מאזיק ברזל.

חצרות המסגדים, מראות אמיתיים: נשים נושאות בידיהם תמונות טרוריסטים, ילדים אוחזים בידיהם אקדחי צעצוע ורובי צעצוע בפוזות מאיימות; צעירים מניפים דגלי חמאס ואש"ף; רעול פנים מטפס על גג אל־אקצא ומניף עליו את דגל פלשתין; קבוצות צעירים שעל חולצותיהם מוטבע דיוקנו של נשיא מצרים המודח מוחמד מורסי ובידיהם דגל האחים המוסלמים; רעולות פנים בפתח כיפת הסלע.

וגם: קריאות: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד ס־יעוד" - זיכרו את ח'ייבר, יהודים. צבא מוחמד עוד יחזור (פירוש מעשי: קריאה לרצח יהודים). גם דאעש בתמונה: צילום קבוצתי - פנים מחייכות ואצבעות תמיכה בארגון עורף הראשים, ואיך אפשר בלי הסתה חדשה־ישנה: "היהודים אופים מצות מדם של ילדים". וגם דיוקנאות ענק של ערפאת ואבו מאזן וזעקות: "יא קסאם, יא עיוני, תפוצץ את ת"א ואת קריית שמונה".

ומנגד: ההר סגור ליהודים, או שפתוח במשורה. שעות ארוכות של המתנה בתור, ורק קבוצות קטנות של בודדים מוכנסות פנימה, כמעט בהתגנבות יחידים, עם שמירה צמודה, תחת מטר עלבונות וקללות מלהקות מנאצים ומנאצות המקבלים שכר תמורת פועלם. אסור להם להגיב. אסור להם להשיב. אסור להם להניע את שפתיהם בתפילה, אפילו ללא קול, ואסור להם גם לעצום עיניים, שמא המוסלמים יפרשו זאת כתפילה. אסור להם אפילו לקרוא בקול: אללה אכבר, כפי שהמוסלמים עושים. אסור להם להכניס תפוחים להר, שמא יברכו עליהם. אחד מהיהודים, שלא עוצר עוד בעד דמעותיו ופורץ בבכי לנוכח המתרחש, מורחק מההר, מחשש שדמעותיו "יפרו את שלום הציבור". עכשיו גם קבוצות הישראלים החילונים סופגות. המוסלמים למדו להבחין בינם לבין התיירים. לאחרונה הם מנעו מהיהודים לשתות מהברזיות באזור הצפוני של ההר. והתקשורת? אלם כמעט מוחלט. פשעי השנאה הללו אינם מעניינים אותה.

הר הבית הוא הלב, אבל אנחנו איבדנו שם גם את הראש. נתן (החכם) אלתרמן כתב שנה לאחר קום המדינה בשירו "שאלה ראשית" על ירושלים ועל המקומות הקדושים: "בתקופת הראשית לתולדות האדם/ איש היה, ונכנס בו טירוף,/ הוא היה משוגע למופת. הוא טען/ שהראש הוא חלק מן הגוף... דאגת המקומות הקדושים, כך טען,/ היא עניין להסדר. מוטב./ אבל אין לשום ראש עוד שומר נאמן/ כאדם הנושאו על כתפיו".

תשעה באב תשע"ה. הר הבית בידם. סטטוס קוו? "על זה היה דווה ליבנו. על אלה חשכו עינינו..." בנימין נתניהו, נפתלי בנט, איילת שקד, וגלעד ארדן - ההייתם (בשלטון) או היה זה חלום?