האיום האיראני על מדינות ערב

בפעם הראשונה בהיסטוריה מדינות ערב מאוחדות - והפעם לא נגד ישראל אלא נגד איראן. שכנותיה, ובעיקר ערב הסעודית, לא קונות את ההצהרות שיצאו מהבית הלבן ומכמה שרים אירופאים בנוגע להסכם הגרעיני. אין מדובר בהסכם היסטורי שיעניק יציבות באזור המזה"ת, נהפוך הוא - זה כמה שנים מתנהלת מלחמה סמויה בין איראן השיעית לערב הסעודית הסונית, וההסכם צפוי דווקא להגביר את המתיחות והמירוץ אחר הגרעין במפרץ הפרסי, מחשש להשתלטות איראן על שכנותיה הסוניות.

מיטב הפרשנים במדינות ערב גינו בחריפות את ההסכם. בעיניהם ההסכם לא רק יוריד את מחיר הנפט, אלא יהפוך את איראן למעצמה גרעינית וכלכלית שעיקר הונה יזעזע את היציבות במדינות ערב ואף יאיים על ביטחונן הלאומי של אותן מדינות. פרשנים אלה תקפו את הנשיא אובאמה והאשימו אותו על שנקט עמדה במלחמה המתנהלת בין השיעים לסונים. לטענתם, אובאמה העדיף את איראן השיעית על פני המדינות הסוניות בשל כמה סיבות, הראשונה שבהן היא המלחמה שמנהלת איראן נגד המדינה האיסלאמית. וכן, האינטרס הכלכלי הצר של האמריקנים ושל תעשיית הנשק שלהם שיחק גם הוא תפקיד חשוב בשיקולים של נשיא ארה"ב, לטענת הפרשנים הערבים. ארה"ב תוכל למכור נשק, והרבה נשק, בין שלאיראנים ובין שלאויבי איראן, על מנת להגן על עצמה דווקא מאותה מדינה שאובאמה חתם עימה על הסכם.

ההצהרות שיצאו בימים האחרונים מהבית הלבן, ממזכיר המדינה קרי ומבכירים אמריקנים נוספים מחזקות את מה שהערבים ידעו מראש. התוקפנות של איראן ויחסה כלפי מדינות ערב לא עניינו את ארה"ב ולא היו בשום שלב של המו"מ שיקול בעד או נגד ההסכם. בעיני האמריקנים, מטרת ההסכם היא למנוע את התחמשותה של איראן בנשק גרעיני ולא לשמור או להגן על מדינות ערב. רבים מהפרשנים סבורים שאובאמה בגד במדינות ערב כפי שבגד בישראל, וייתכן שהדיפלומטיה הערבית נכשלה.

לאיראן יש היסטוריה ארוכה של התאכזרות ודיכוי כלפי שכניה הערבים. כך, למשל, עוד בעידן השאה ידיד המערב וידידה של ישראל. לפני ההפיכה של חומייני, כבשה איראן בשנת 1971 את האיים טונב הגדול, טונב הקטן והאי אבו מוסא, שאיחוד האמירויות הערביות רואים אותם כשייכים להם. השתלטות זאת המחישה למדינות ערב כבר בשנות ה־70 את הסכנה מצד השכנה האיראנית. עד היום טרם נמצא פתרון לשלושת האיים הכבושים. נוסף על כך, איראן טענה לא פעם שגם בחריין היא אחד המחוזות של הרפובליקה האיסלאמית. הרוב השיעי בממלכה הקטנה מעניק לאיראן לגיטימציה לטענות הללו. בחריין, לעומת זאת, האשימה את איראן לא פעם בחתרנות.

המאמצים האיראניים והניסיון לערער את יציבות מדינות ערב על ידי חתרנות וסיוע לקבוצות שיעיות (אך לא רק) גורמים למתיחות רבה בין הצדדים. האיראנים מסייעים בתמיכה לוגיסטית, בכסף ובנשק לשלטונו של אסד בסוריה, לקבוצות השיעיות בלבנון, לחיזבאללה, לחות'ים בתימן, לתומכי הנשיא לשעבר עלי עבדאללה סאלח ולמיליציות השיעיות בעיראק. איראן רואה את עצמה כמעצמה פרסית אזורית ונוקטת אסטרטגיה שבמסגרתה היא מנסה בהצלחה רבה לצבור עוצמה והשפעה רבה במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון. התמוטטות שלטונו של סדאם חוסיין ונסיגת הכוחות האמריקניים מעיראק, והלחימה שמנהלת איראן נגד דאעש בתמיכת ארה"ב, העניקו לאיראן הזדמנות נדירה לחופש פעולה ולהרחבת השפעתה לעבר מדינות נוספות.

מדינות ערב, בניגוד לאובאמה, הבינו מזמן ששיבוש תוכניתה הגרעינית של איראן הוא אינטרס עליון עבורן משום שהמעורבות הצבאית, הכלכלית והדתית שלה היא איום אסטרטגי ופגיעה קשה בביטחון הלאומי שלהן. איראן אחרי ההסכם תהיה הרבה יותר מאיימת כלפי מדינות ערב המתונות, וסיטואציה זו תיצור הזדמנות פז לקירוב היחסים בינן לבין ישראל.