השחקנים הישראלים נהיו יותר אתלטיים, מסוגלים להתמודד טוב יותר פיזית, אבל לעומת זאת איבדו את אחת החוזקות הגדולות שאפיינו אותם בעבר - הקליעה. זו כנראה התובנה המרכזית מאליפות אירופה עד גיל 20.
נבחרת העתודה שתשחק היום מול גרמניה (17:00) במשחקי הדירוג 12-9 הבליטה שוב את הבעיה שממנה הכדורסל הישראלי סובל מאוד בגילאים הצעירים. שנים שאנחנו לא מגדלים כאן מכונות קליעה ולא בטוח שבקרוב יהיה לכך פתרון. הקלעי היחיד שגדל לנו בשנים האחרונות הוא אדם אריאל, ולא פלא שהוא היה אחת הסיבות לכך שטורניר העתודה בקיץ שעבר היה הכי מוצלח מזה שנים.
בעבר היו כאן דורות של קלעים מפוארים - מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י, אור גורן, אמיר כץ, חיים זלוטיקמן, עודד קטש. בליגה היום אלה - יותם הלפרין (31) ודגן יבזורי (30 באוקטובר). מאז יש בור גדול.
תמיד השחקנים הישראלים היו קטנים בגוף, לא חזקים פיזית, אבל מהירים ובעלי קליעה טובה מבחוץ - דבר שהיה מאפשר לחפות על חולשות. היום, לעומת זאת, בלא מעט משחקים הם מתמודדים יפה מאוד בריבאונד, שומרים טוב, אבל לא יודעים להוציא לפועל מבחוץ. זה מקל על היריבות לשמור עליהם. בנוסף, זה מגביל אותם במשחק ההתקפה לקלוע שלשה במעבר.
ישראל מדורגת במקום ה־14 בטורניר הנוכחי עם 25.6 אחוזים מ־3 ובמקום 19 והלפני אחרון במספר השלשות שהיא מייצרת, עם 4.5 בלבד. זה בולט בעיקר על רקע נתוני האיבודים שהיא גרמה ליריבות - 18.9 למשחק, נתון מצוין לכאורה. קשה מאוד להפסיד משחקים כשאתה גורם ליריבה כמעט 20 איבודים, אבל זה מה שקרה: בשלושת המשחקים האחרונים ישראל הפסידה בהפרשים דו־ ספרתיים, למרות שכפתה על היריבות 20.3 איבודים בממוצע. אחת הסיבות העיקריות לכך היא כמובן יכולת ההוצאה לפועל המוגבלת מאוד מבחוץ.
פיני גרשון, שנכנס לתפקיד המנהל המקצועי של נבחרות ישראל, כבר יודע: בעיית הקליעה היא אחד הנושאים הדחופים שלו לטיפול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
