לוח השנה חומד לו לצון. יום הבסטיליה ויום חתימת הסכם הכניעה של המערב מול איראן חלים באותו היום. יש המייחסים ליום הבסטיליה את חג החירות והשוויון, יום חגה של הרציונליות המערבית מול האמוציות מן המזרח. נפל מצחוק היומן. אמנות העורמה לא נלמדת באוניברסיטאות המערב. ובוודאי שאיש לא ייחס משהו נסתר לצחוקו של זריף האיראני, המשועשע מקמילתה של חזית הרציונליות המערבית. "ניצחון הדיפלומטיה", אומר אובאמה ביום החתימה. "תחילת המלחמה", מבשר ההיגיון.
ההסכם אינו סוף פסוק, ומבחינת ישראל לא כלו כל הקיצין. תזכורת קלה: שנתיים לאחר המהפכה האיסלאמית באיראן ב־1979, הופצץ הכור הגרעיני בעיראק. מצבה הבינלאומי של ישראל לא היה טוב מהיום, וגם ארה"ב לא אהבה את הפעולה שבוצעה ללא ידיעתה. ומבית, היתה התנגדות גורפת של הממסד הביטחוני לכוונת ההפצצה. שמעון פרס קבע כי ישראל תהיה "כערער בערבה", ולבסוף הרציונליות ניצחה.
על השולחן מונחת כעת במלוא עוצמתה האופציה הצבאית. ישראל נדמית כעת כמי שנדחק אל הקיר ושאין לו מה להפסיד, ובה בעת גם מצוידת במערכות נשק התקפיות בים, ביבשה ובאוויר. יכולת התקיפה היא כזו שאפשר להשמיד חלק ניכר מהתשתיות סביב ארבעת מתקני הגרעין המרכזיים, ואף להסב נזק כבד לארבעת הכורים עצמם. עוד יש לזכור כי הפצצה בפני עצמה לא תגיע אל יעדיה באופן עצמאי. יש בידי איראן טילים ארוכי טווח, וכפי שידוע עד כה מידת הדיוק שלהם אינה גבוהה, ואולם שאיפתה המובהקת של איראן היא לציידם ביכולת הנחיה מדויקת. הנה כי כן מטרות לתקיפה אינן חסרות לישראל.
קרוב לוודאי שאיראן תשיב באש. ייתכן שחיזבאללה מדרום לבנון יצטרף. ואולם יש להדגיש, חיזבאללה חבול ופצוע מהמלחמה הנמשכת בסוריה, והוא אינו מגובה בציר איראן־סוריה. סוריה מפוררת ועסוקה במלחמת אזרחים, כך שלישראל יהיה חופש פעולה רחב. במקרה של תקיפת־נגד איראנית, בעזרת טילים בלבד, המחיר עלול להיות כמה עשרות אזרחים וחיילים הרוגים, וזה בתסריט הקיצוני ביותר, ונזק מלחמתי של כמה שבועות - למול פוטנציאל הרג של אלפי יהודים ועוד כמספר הזה של פצועי חום וקרינה. וכמו שנאמר מעל במה זו כמה פעמים, לפעמים יש להחליט בין כאב נסבל לסיוט מתמשך.
הסופר יוסף לץ כתב לפני כ־70 שנה: "קשה עד מאוד היא השחייה נגד הזרם. קשה שבעתיים היא השחייה כאשר הזרם עכור". על מנת לקבל החלטת תקיפה של מתקני הגרעין באיראן, יש לזכור כי הזרם העיקרי במערב עכור מאוד. תהליך התחמשותה של איראן בנשק גרעיני אינו תוצאה של מצב פוליטי כזה או אחר בישראל, או אפילו בארה"ב הגדולה. אדרבה, למרות השתיים. מפני שבחזון ההנהגה האיראנית האויב הציוני הוא מכשול, אבל לא הגדול מכולם. בחזון זה אמנם אין מקום לישראל במרחב התיכון, אך מטרת העל של מנהיגי איראן היא שליטה במרחב עמי ערב בואכה אירופה. לפחות. וכאן, למרבה האירוניה, נמצא המפתח להתעוררות המערב: איראן בעורמתה רציונלית מאוד בכוונותיה. עד אז, לישראל חובה מוסרית ויכולת מוכחת בפגיעה אנושה בתהליך ההתחמשות האיראנית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו