ההסכם ההיסטורי שיהפוך את איראן למדינה גרעינית מוצג כהסכם כניעה, שבו מעצמות העולם נכנעו לאיראן, לכל דרישותיה. נכון הדבר, ההסכם הרה גורל, אבל הסכם כניעה הוא לא. הטענה שמדובר בהסכם כניעה מעניקה למעצמות, ובעיקר לנשיא ארה"ב ברק אובאמה, הנחה גדולה. הרי מה המשמעות של כניעה? כניעה מתרחשת כשמופעל לחץ שאי אפשר לעמוד מולו. כניעה היתה בהסכם מינכן מול גרמניה הנאצית, שהיתה בזמנו מעצמה כלכלית וצבאית. אבל מול איראן? מדינה שבקושי מוגדרת מדינה מתפתחת? זו לא כניעה. זו הצלה. אובאמה החליט להציל את איראן למען האינטרסים שהוא רואה לנגד עיניו וכנגד עקרונות אחרים.
יותר משש שנים הוא מצהיר על כך ופועל למען מטרה זו. ב־2009 נאם והושיט את ידו; ב־2010 סתם את הגולל על האפשרות שהיתה להפיל את המשטר האיסלאמי באיראן, כשהיפנה עורף לאופוזיציה הירוקה; וב־2014 התחיל לשתף פעולה עם איראן בלחימה בעיראק.
את המציאות הביטחונית המסוכנת שישראל ומדינות ערב המתונות רואות וחוות הוא מכיר. את דו"חות המודיעין קרא. אבל כנגד כל אלה אובאמה רצה לשרטט מפה עולמית חדשה, שמבוססת על אספמיה של שלום ודיפלומטיה, ולא על מציאות ביטחונית קשה. לאור כך הוא ברח מעימות בעיראק, הותיר אדמה חרוכה גם באפגניסטן, ואפילו הפעיל את הדיפלומטיה שלו מול הטליבאן. בדרך דירדר את היחסים עם פקיסטן ועם מצרים - כשהציגו מצב ביטחוני שהיה מנוגד לחזון הדיפלומטי. במקום זה מצא ידידויות חדשות דווקא במיאנמר ובקובה.
בכל אותן שנים רצינו להאמין שאפשר להאיר את עיניו. שמידע כזה או אחר יבהיר לו את גודל הסכנה. שחשיפת שיתוף הפעולה בין איראן, חמאס וחיזבאללה תדאיג אותו כמעט כפי שהיא מדאיגה את ידידתו. אבל בשעה שאנו הטפנו לו על בורותו באזור, הוא חינך את העולם מחדש להיות דיפלומטי יותר. לא בכדי בנאום הניצחון שלו, לאחר חתימת ההסכם, אמר: "העיסקה מראה שדיפלומטיה יכולה להביא לשינוי משמעותי. הדיפלומטיה האמריקנית הביאה לשינוי". והיריב האיראני, רוחאני, חזר על המנטרה הדיפלומטית, לשביעות רצון אובאמה.
לחזון של אובאמה נרתמו עוד חמש זרועות אירופיות וסין, כולן מעצמות. גם הן, בחשבון היסטורי, עלינו לזכור, לא נכנעו. בשעה שאובאמה מונע משיקולי אי־לחימה, הן רואות כלכלה. להוטות לייצר עוד זירות סחר ושובע כלכלי, הן הותירו את השאלות הביטחוניות ודאגות מלחמות קיום מאחור. הרי הסכם עם איראן הוא הזדמנות יוצאת דופן לשווקים חדשים. אינטרס כלכלי שאין בלתו. גם כאן - לא עיוורון. החלטה.
את זה הבין נתניהו כבר במארס האחרון כשנסע לדבר בקונגרס, חרף זעמו של אובאמה. והיום יש לומר: זה לא הסכם כניעה. זו אסטרטגיה מתוכננת היטב להגשים חזון מופרך, בכל מחיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו