בהנחה שהסכם הקבע עם איראן הוא עובדה מוגמרת, אין ספק שהחתימה הצפויה מהווה עבור אובאמה מימוש של יעד המורשת המרכזי שלו במדיניות החוץ והביטחון, שחרת על דגלו עוד ב־2009.
חבל רק שהסיפוק של הבית הלבן ערב ההכרעה אינו מהול בספקנות ובחשש, משום שההיסטוריה אינה לצידו במישור זה. כך, למשל, תקוות הנשיא ג'ון קנדי להעלות את מצרים המהפכנית על נתיב פרו־מערבי בעקבות אספקה מסיבית של הסיוע הכלכלי התנפצה אל קרקע המציאות, ורק הגבירה את תיאבון הנשיא גמאל עבד אל־נאצר לפעול לערעור היציבות האזורית.
במקרה זה, וגם במקרים אחרים, האסטרטגיה הפייסנית של צעדים בוני אמון אל מול כוחות רדיקליים לא תרמה לעיצוב הוויה אזורית חדשה. ואולם בראיית אובאמה, ועל רקע נסיגת ארה"ב מן הזירה, מצטיירת איראן ככוח המרכזי המסוגל לערוב ליציבות האזורית ואף לשתף פעולה עם הפנטגון במאבק בכוחות הרצחניים מבית היוצר של המדינה האיסלאמית.
בשלב זה עוברת ההכרעה למגרשו של הקונגרס. בזירה זו נמצא המפתח בידיו של הסנאט, שלרשותו יעמדו 60 יום כדי לבחון לעומק את מתווה ההסכם. למרות חולשות העיסקה, לא ברור עדיין אם יימצא הרוב הנדרש של שני שלישים לסיכולה. זאת, משום שעונת הבחירות לנשיאות נמצאת בשער, ומכל דיון בקונגרס עולה ארומה פוליטית חריפה. על רקע זה, לא ברור עדיין אם יחצו 13 סנאטורים דמוקרטים את הרוביקון וייתנו יד למהלך שמשמעותו פגיעה אנושה לא רק במעמד הנשיא הדמוקרטי, אלא גם בדימוי המועמדת הדמוקרטית המובילה, הילארי קלינטון, שהיתה שותפה למו"מ עם איראן בכהונתה כמזכירת המדינה של אובאמה.
לא נותר אלא להמתין ולראות אם מכלול זה של שיקולים פוליטיים צרים יאפיל על בדיקתו "הממלכתית" של ההסכם לגופו, וכך יעניק לאובאמה את "יעד המורשת" המפוקפק, שלקראתו חתר מאז כניסתו לחדר הסגלגל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו