דוברים אמריקנים חיסלו כבר יותר מפעם אחת את דאעש במהלך השנה האחרונה, אבל בשטח הארגון חי ובועט, ודומה כי מצבו מעולם לא היה טוב יותר. ובעצם, לא רק בסוריה ובעיראק. בסוף השבוע האחרון שיגר הארגון ברכת חודש רמדאן, תזכורת לקיומו, מכל פינה על הגלובוס. החל בתוניסיה, דרך צרפת וכלה בכוויית. אפילו בירושלים הופצו כרוזים הנושאים את חתימתו וקוראים לנוצרים לעזוב את העיר, ולא לטמא אותה עם הגיע חודש הרמדאן.
דומה שבוושינגטון הבינו זה מכבר כי האסטרטגיה האמריקנית למאבק בארגון כשלה, וכי התקפות מהאוויר לא יובילו לחיסולו או אף לפגיעה משמעותית בו. האמריקנים מקדמים אפוא עתה אסטרטגיה חלופית, שעיקרה גיוס בעלי ברית מקומיים, דוגמת הכורדים בצפון עיראק ובמזרחה של סוריה, וכמו כן, מיליציות שיעיות בדרומה של עיראק. לאלו אינטרס קיומי להילחם בדאעש כדי להגן על ביתם, ובסיוע אמריקני הם מתגלים כלוחמים נחושים ויעילים בהגנה על בתיהם. כדאי, אגב, שהאמריקנים ירחיבו אסטרטגיה זו גם להר הדרוזים בדרום סוריה.
כוחות עדתיים אלו יכולים בינתיים להגן על ביתם מפני דאעש, אבל אין להם כל עניין או יכולת לכבוש מידיו את המרחבים העצומים שעליהם הוא שולט בסוריה ובעיראק, ושבהם רוב התושבים הם סונים. עבור מטרה שכזו יש צורך בעוצמה מדינתית, אבל זו אינה בנמצא לנוכח קריסתן והתפרקותן של עיראק ושל סוריה.
האמריקנים ניסו כמובן ליצור קואליציה סונית שתילחם בדאעש, אבל קואליציה זו היתה בעיקרה וירטואלית ובכל מקרה הוכחה כלא יעילה. סעודיה עסוקה במלחמה בתימן, ואילו אנקרה אינה מעוניינת באמת להילחם בדאעש. אחרי הכל, מרבית המתנדבים מגיעים אל הארגון דרך טורקיה. ואילו המורדים הסונים בסוריה רואים בבשאר אל־אסד את האויב העיקרי שלהם. ובכלל, אם בשאר ייפול ביום מן הימים, קשה לראות את קבוצות המורדים השונות מצליחות לבלום את דאעש. בכל מקום שבו דאעש יצא למלחמה בקבוצות אלו בעבר, ידו היתה על העליונה.
מכאן יובן העניין שמגלה ארה"ב בגיוס בעלי ברית חדשים למאבק בדאעש - איראן, ובעקיפין משטרו של אסד וחיזבאללה. שהרי השיעים בלבנון והעלאווים בסוריה יכולים לפי היגיון כזה להיות נדבר נוסף, כמו הכורדים, במאבק בדאעש, ואילו איראן תעניק את העוצמה המדינתית החסרה כל כך בהתמודדות עם הארגון כיום.
בעיראק ברית שכזו כבר קרמה עור וגידים, ובפועל - גם אם לא בגלוי ובמישרין - תומכות וושינגטון וטהרן באותן מיליציות שיעיות הנאבקות בדאעש. סוריה עשויה להיות המקום הבא. אין פלא, אגב, שיש מי שמעלה את הרעיון - הזוי ודמיוני ככל שיהיה - כי כשייפול בשאר ודאעש יתדפק על שעריה של לבנון וגם רמת הגולן, תיווצר הבנה ישראלית־איראנית כמו בימי השאה, שעניינה מאבק משותף ולכל הפחות תיאום בין שתי המדינות לנוכח האיום שנפל עליהן.
זהו רעיון מעניין, שנראה כרגע מנותק מן המציאות. אבל בוושינגטון הפור נפל ובשם האיום, בשלב זה התיאורטי, שמהווה דאעש על ארה"ב, נכונה וושינגטון להסגיר את המזרח התיכון לידי איראן. הסכם הגרעין הוא מבחינה זו רק צעד ראשון. נשק ויועצים איראנים זורמים כבר היום לעיראק ולסוריה, ואפשר שהשלב הבא יהיה משלוח כוחות איראניים, ולו גם כוחות של מתנדבים. למול אפשרות שכזו, גם אם תיעשה בברכתה של וושינגטון, צריכה ישראל לעמוד על רגליה האחוריות. אסור שהפיתוי לראות את איראן שוקעת בביצה הסורית יגבר על הצורך למנוע הקמת נוכחות צבאית איראנית לגבולה של ישראל, בלא שהדבר נעשה בתיאום עם ישראל.
כך או אחרת, הממשל האמריקני רוצה להגיע אל סיום הקדנציה בנובמבר 2016 בשלום. הבעיה היא שכולנו נישאר במזרח התיכון גם אחרי תאריך יעד זה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו