משכנות לא שאננים

1שני חלקים לה, לירושלים. אחת בתוך החומה, השנייה בחוץ. החלק הראשון, הפנימי, מוגן כמו תינוק ברחם אמו, בביטחון של עיר מבוצרת ובלתי חדירה - זו הקבוצה על מאמניה, שחקניה ומנהליה. כל רעשי הרקע מתעמעמים, כל המבטים מופנים לעבר הצלחת הזהובה שנותרו עליה שרידי החומוס שמרח עליה מיקי דורסמן ב־2008. הם משדרים ריכוז, לכידות, צניעות בוטחת בעצמה והתמקדות במטרה.

תוכנית המשחק שלהם יוצאת לפועל ללא אגו, ללא התחשבנויות, דונטה סמית' יעשה עבירות לעצור מתפרצות וברייסי רייט יקלע, ומחר זה יכול להתהפך כי השמות לא חשובים, רק המעשים. שומריה חדורי אמונה, יכולים לכל אויב, גם אם בשמו מופיעה המילה ניסים. קבוצה. לירושלים 70 שמות, ובפלייאוף הנוכחי הוסיפה את שמה ה־71 - יראושלים - מלשון יראה, וגם מלשון תראו אותי, שופוני יא נאס, כי כל מי שניסה, למעט הצהובים, התנפץ על חומותיה.

ומחוץ לחומה, במשכנות לא שאננים, בוקה ומבולקה. הקהל המקומי וכל מי שקשור לקבוצה במעגליה החיצוניים נע בין אופוריה בלתי נתפסת על אליפות ראשונה שעולה כל הדרך מאילת על חמור לבן אל שערי עיר הקודש לאחר אלפיים שנות, לבין פרנויה על כך שכל מה שיכול להשתבש ודאי ישתבש. הרי 15 הפרש זה רק חמש שלשות. ואם כל רבע יפסידו בארבע נקודות, אז זה יצטבר למספר שהס מלהזכיר, והארנה חדשה וידוע שמתקן בשנתו הראשונה הוא מתכון לאסון תוצאתי, וימי חמישי בערב הרי שייכים למכבי, ומה אם דווקא ביום חמישי הזה סמי בכר יעשה קאמבק למשחק אחד ויאחז במשרוקית, ובפיגור 13 הפרש, אחרי שיותם הלפרין יזיל דמעות טפירו, ניב ברקוביץ', ככה למד אצל אבא, יקלע סל ניצחון מהחצי?

2מבחינת הישג כדורסלני ומקצועי טהור, ההישג של הפועל אילת בקאמבק שלה מול מכבי ת"א נחשב גדול יותר מניצחון בסידרת 2 משחקי אליפות, אבל תואר זה לא מביא. לכן אם אילת אכן תישאר עם המחמאות וירושלים עם המחמאות והתואר, אנו כנראה חוזים ביומיים האחרונים של התמימות הירושלמית, זו שתמיד ליד, תמיד כמעט, תמיד אף פעם לא.

ירושלים של אורי אלון צועדת למקומות אחרים, שאפתניים יותר, וראוי שתזכור, כמו העיר שבה היא משחקת, שארכיאולוגיה של קבוצה היא הבסיס לעתידה - דוד קמינסקי, אולם שטראוס, מלחה, דורון שפע, יורם חרוש, פפי תורג'מן ופיני לוי, הגביעים של פיני גרשון וגדי קידר, גביע היול"ב של שרון דרוקר ועוד רבים וטובים, ומעל כולם, תמיד עומד בפתח, יואב גליצנשטיין.