קווי ההגנה של הדמוקרטיה

חופש הביטוי, חופש היצירה, החופש האמנותי, הנם מן היסודות המרכזיים של דמוקרטיה ליברלית ויש לשמור עליהם מכל משמר. אך האם החופש הזה מוחלט, בלתי מוגבל? האם אין קווים אדומים גם לכל אלו? זו שאלה נכבדת, אך אין זו השאלה היחידה הניצבת לדיון בעקבות פרשת השחקן נורמן עיסא וההחלטה להוציא את ההצגה "הזמן המקביל", שכתב מחבל, מסל התרבות. השאלה שעל סדר היום נוגעת לתמיכת המדינה. חופש היצירה אינו מותנה בתמיכת המדינה. אדם יכול לכתוב, לפרסם, להופיע, להקים תיאטרון ללא תמיכה תקציבית של המדינה. ניתן להבטיח את חופש היצירה שלו גם מבלי לממן אותה. האם למדינה אמורה להיות אמירה בנוגע לתכנים התרבותיים שהיא מממנת?

מי שיוצא נגד הממשלה אינו יוצא בהכרח נגד המדינה, אולם מי שפועל נגד המדינה ומציג תכנים הנוגדים את ערכיה יידע כי לא יתייחסו אל יצירתו כאל יצירה פוליטית לגיטימית הראויה לתמיכה ולמימון (ואילו אותו יוצר היה אדם הגון, היה מסרב מיוזמתו לקבל תמיכה כזו מן המדינה). ראוי להדגיש כי על הממשלה לתמוך גם בהצגות תיאטרון היוצאות נגדה, המבקרות את דרכה ואת מדיניותה, אך כאמור - יש להבחין היטב בין הממשלה למדינה.

ראוי במסגרת דיון זה לשאול גם אילו תכנים ראויים לעידוד של משרד החינוך כחלק מסל התרבות של הופעות בפני תלמידי בתי הספר. יש מקום לחשיפת התלמידים לסוגיות פוליטיות באמצעות התרבות והאמנות, אך ראוי להבטיח איזון, כדי למנוע שטיפת מוח. לא כל מה שראוי להיכלל בחופש הביטוי ראוי למימון המדינה, ולא כל מה שראוי למימון המדינה ראוי להיכנס לבתי הספר. כאן הקווים האדומים צריכים להיות נוקשים יותר.

כאבא, איני מוכן בשום אופן שילדיי ייחשפו במסגרת תוכנית הלימודים שלהם למופעי תרבות בעלי תוכן גזעני, המטיפים לשנאת האחר; לשנאת ערבים, יוצאי אתיופיה, חרדים, בעלי נטיות מיניות שונות, מתנחלים וכן הלאה. איני מוכן גם שילדיי ייחשפו במסגרת תוכנית הלימודים לתכנים של הכחשת שואה, של הצגת מלחמת העצמאות כטיהור אתני או של הצגת חיילי צה"ל כנאצים. איני מוכן שביום השנה לרצח רבין יוצג לילדיי מחזה היוצר גלוריפיקציה ליגאל עמיר. איני מוכן שיוצג בפניהם מחזה היוצר גלוריפיקציה למחבל רוצח. גיבור המחזה שבנט פסל את הצגתו במסגרת סל תרבות הוא ווליד דקה, פעיל החזית העממית לשחרור פלשתין, שהורשע בחטיפתו וברציחתו של החייל משה תמם ב־1984 ונידון למאסר עולם.

האם באמת חופש הביטוי והאמנות מחייב הצגת מחזה כזה בפני תלמידים במסגרת מערכת החינוך ובמימון סל התרבות של משרד החינוך? ממש לא. בעיניי, הצגה כזאת במסגרת כזאת היא אבסורד והפקרות. יש לחשוף את התלמידים לאמנות ביקורתית המעלה דילמות, המאתגרת את הקונצנזוס, המעוררת מחשבה; ליצירה שתעורר ויכוחים. אך חייבים להיות קווים אדומים.

מעורבות פוליטית של הממשלה בתכנים האמנותיים היא בעייתית, ויש מקום לחשש מפני המדרון החלקלק של פסילה ממניעים פוליטיים ומפני מצב שבו התכנים האמנותיים שאליהם ייחשפו התלמידים יותאמו לעמדותיו הפוליטיות של השר, בין אם שמו נפתלי בנט או יולי תמיר. אולם כאשר ועדת רפרטואר מאשרת הצגה היוצרת גלוריפיקציה למחבל רוצח, יש מקום לפקפק בשיקול דעתה ולבחון את הרכבה.

חופש הביטוי והחופש האמנותי הם מערכי היסוד של הדמוקרטיה, אך אינם בלתי מוגבלים. אין מקום לגזענות, לשנאה, לעידוד הפרת חוק, לחתירה בוטה נגד המדינה (ודוק – לא נגד הממשלה אלא נגד המדינה). כאשר מדובר בעצם החופש האמנותי, רק מקרים קיצוניים ביותר, כמו הסתה ישירה ובוטה לאלימות או לגזענות, ראויים לפסילה. כאשר מדובר בתמיכת המדינה, יש להציב קווים אדומים ברורים יותר. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסל התרבות של משרד החינוך.