אזרחות בי־ם: שיעור פנים־אמריקני

יותר מכל דבר אחר, משקפת פסיקתו של ביהמ"ש העליון בארה"ב בסוגיית מעמדה של ירושלים רוח של שמרנות קפואה ושל אנכרוניזם. שכן, ביסודה לא ניצבה מחלוקת עמוקה וגורפת בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת בסוגיית האחריות לעיצובה ולניהולה של מדיניות החוץ האמריקנית, אלא אי־הסכמה נקודתית בשאלה הספציפית של סמכות הבית הלבן להכיר במדינות זרות ובגבולותיהן.

מבחינה זו יהיה זה מוטעה לחלוטין להקיש מהכרעה פרטנית זו גם לגבי המכלול האיראני, שבו העניק כבר ממשל אובאמה את הסכמתו לשילובו של הקונגרס בתהליך אישור הסכם הגרעין המתגבש כשחקן מרכזי ובעל זכות וטו. תהום מפרידה בין ההקשר האיראני, שבו ביהמ"ש העליון לא צפוי להתערב גם אם בית המחוקקים יכשיל בסופו של דבר את העיסקה, לבין ההקשר הירושלמי, שבו ניצבו השופטים אל מול עמדה ממשלתית מסורתית מגובשת וחסרת פשרות, שתמורות העתים לא חוללו בה שינוי.

שורשיה של עמדה זו מעוגנים בהחלטת עצרת האו"ם 181, החלטת החלוקה מ־29 בנובמבר 1947, ובהחלטת העצרת 194 מ־11 בדצמבר 1948 שנגזרה ממנה, שבין השאר נועדו להביא לבינאומה של ירושלים. אף שבעקבות הסירוב הערבי המוחלט לקבל את תוכנית החלוקה ובעקבות תוצאותיה של מלחמת העצמאות, נסתם לכאורה הגולל על רעיון הבינאום, נותרו ממשלי ארה"ב שבויים באמונתם שיהיה אפשר עדיין לחזור במנהרת הזמן - לפחות במישור הרטורי - למסגרות התייחסות אלה, והמשיכו להיצמד אליהן אף על פי שאבד עליהן הכלח. כך, למשל, עם תום מלחמת ששת הימים ולאחר שממשלת ישראל החליטה ב־28 ביוני 1967 להחיל את החוק הישראלי על חלקי העיר שהיתה בשליטת ירדן בשנים 1949-1967, הובילה מחלקת המדינה בממשל הנשיא ג'ונסון קו לעומתי קשוח נגד ישראל בכל הקשור למכלול עמוס זה.

מזכיר המדינה דין ראסק, ששאב עדיין השראה מהחלטות האו"ם אף שזמנן עבר, נותר נחרץ בהתנגדותו להחלטה הישראלית ולכל "צעד חד־צדדי" בהקשר לירושלים. למרות העובדה שג'ונסון הפגין יחס חם ואוהד לישראל (בייחוד במהלך מלחמת ששת הימים ובעקבותיה), סוגיית ירושלים המשיכה להיות נחלתה של מחלקת המדינה, שנותרה נחרצת בעמדתה, ולפיה הפתרון יכול לבוא רק במסגרת של משא ומתן והסכמה בין הצדדים. זאת, בתקווה שהדבר יאפשר לממש את עקרון הבינאום בזיקה למקומות הקדושים.

עמדה זו נותרה על כנה עד עצם היום הזה וממנה נשאב, אפוא, הסירוב המתמשך לציין בדרכונם של אזרחים אמריקנים שנולדו בירושלים את ישראל כארץ הלידה. גם החלטתו של הקונגרס משנת 2002 (שנשענה על החלטתו ב־1995 להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל) לאפשר רישום זה, לא פוגגה את ההתנגדות הממשלתית והולידה מאמץ שיטתי לסכל את יישומו בפועל של החוק. שלשום העניק בית המשפט העליון תוקף לנגזרת ספציפית של מדיניות רבת שנים זו, שממשל אובאמה אימץ לחיקו ללא היסוס. עם זאת, משמעותה של הכרה זו היא צרה ומוגבלת ואין לראות בה שינוי מהותי ביחסי הכוחות שבין גבעת הקפיטול לבין הבית הלבן, בייחוד במרחב האיראני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו