22 אלף אוהדים באפלה

זה יקרה ב־22 בחודש, בסביבות השעה 22:00. בירידה לחדר ההלבשה, לקראת הפסקת המחצית, יחליק אחד השחקנים על קליפת בננה וינקע את קרסולו. לא פציעה חמורה, אבל כזו שדורשת מנוחה מוחלטת של שבוע ימים.

11 האלפים ביציע (בארנה או ביד אליהו? במשחק הראשון או השני?) כלל לא יהיו מודעים לדרמה שתתרחש בקומת המרתף. קבוצתו של הפצוע הטרי תודיע שאין בכוונתה להופיע להמשך המשחק, ותציע שלוש חלופות: ביטול המחצית השנייה, מעבר להכרעת האליפות במשחק אחד או דחיית המשך הגמר לתחילת יולי.

נשמע דמיוני? מוגזם? במקום שבו חוקים אינם חוקים, תקנות אינן תקנות, ולוחות זמנים אינם לוחות זמנים, הכל אפשרי. הכלל הכי חשוב הוא שאין כללים.

זה מתחיל כשמכסת הזרים משתנה בהצבעה של הרגע האחרון, באישון לילה, כשרוב הסגלים כבר בנויים; זה נמשך כשקבוצות חורגות מהדדליין לרישום זרים למשחקי ליגה ומחליפות אותם הרבה אחרי הזמן המותר (בהסכמת היריבות); וזה נגמר בפארסה סביב מועד הגמר.

טוב היתה עושה מינהלת הליגה לו הודיעה מראש שתאריכי הגמר עשויים להשתנות בהתאם לתוצאות. כך נהוג במדינות אחרת, כך היה נהוג בישראל בעבר. אבל עצם הסיטואציה נולדה בחטא: ההחלטה מלפני שבוע על הקדמת הקרב על האליפות לא תואמה מראש עם הקבוצות.

היו אוהדים שזעמו על הצעד הזה, אבל הקבוצות לא נחלצו לעזרתם - לפחות לא כלפי חוץ. טיעוניה של מכבי ת"א נגד הקדמת הגמר היו נתפסים כלגיטימיים לו נאמרו מייד אחרי הודעת המינהלת, אלא שהיא המתינה במשך שישה ימים לפני שמצאה את פניית הפרסה החוקית הבאה. בעוד 12 ימים (בעצם, אולי בעוד 15 ימים) יירד המסך על עונת כדורסל דרמטית. המסקנה הראשונה שתצטרך להתקבל ממנה נשמעת טריוויאלית, אבל היא לא מובנת מאליה: שמירה על החוקים. 22 אלף אוהדים יגיעו לשני משחקי הגמר, וכרגע איש מהם אינו יודע מתי זה יקרה.