אירית ואורלי, הגננת והסייעת בגן של תומר הקטן שלנו, הן לא פחות מגיבורות. אולי אפילו גיבורות־על. כיצד הן מצליחות מדי בוקר לקבל עם חיבוק ועם חיוך 30 (!) קטנטנות וקטנטנים מקסימים, קופצניים ומלאי אנרגיות? איך הן מצליחות להשתלט עליהם? איך הן מצליחות להרגיע אותם? איך הן בכלל מצליחות ללמד דברים את תומר ואת החברים השובבים שלו? ובכלל - איך בסוף היום הן בכלל זוכרות מה כל ילד עשה/אכל/שתה/שיחק? התשובה פשוטה: אין לי מושג. אני אומר לכם: הן גיבורות־על.
הורים שמגדלים יותר מילד אחד בבית מכירים היטב את הסיטואציה שבה אחד הילדים רוצה, נגיד, לשתות ולאכול משהו, והשני, שעד לפני שנייה בנה בשקט ובריכוז נדיר חללית מלגו, מתחיל לבכות בטונים גבוהים (כאלה שכל השכונה שומעת) כי החללית המושקעת בדיוק התפרקה. וכשההורה ניגש לנחם את "מהנדס החלליות" המאוכזב, הילד הרעב מתחיל לבכות גם הוא, כי מה לעשות, עדיין לא קיבל את מבוקשו. נכון שמכירים את הסיטואציה? עכשיו תוסיפו ילד שלישי לסצנה. נכון קשה? עכשיו תכפילו ב־10 ותנסו להבין מה קורה לצוות מסכן של שני (!) אנשים שמתמודד עם 30 עד 35 ילדים בני 4-3, שצריכים עזרה באוכל, בשירותים ובמשחקים. אין כל אפשרות להשגיח עליהם.
הבשורה החברתית החשובה ביותר של השנים האחרונות בישראל היא החלטת הממשלה להעניק חינוך חינם לגילאי 4-3. באופן מעורר השראה ובתוך זמן קצר ביותר הצליחה מערכת החינוך להתארגן בצורה ראויה כדי לקלוט לשורותיה מאות אלפי ילדים בגנים, על כל המאמץ הכרוך בכך: תקציב, שיפוץ גנים קיימים ובניית גנים חדשים, גיוס כוח אדם וכו'. המהלך איפשר למאות אלפי משפחות לחסוך אלפי שקלים בחודש על חינוך פרטי - כי עד לאותו זמן, פשוט לא היתה אפשרות אחרת להורים עובדים. אלא שהמהפכה הגדולה עשתה רק 80% מהדרך - עד אתמול.
תוספת של סייעת לגן היא למעשה תוספת אדירה של 50% לכוח האדם, ומהווה בשורה גדולה וחשובה לכל הצדדים - לילדים, למשפחות, לצוות וכמובן גם למערכת החינוך. אנחנו מדברים על עוד זוג עיניים, עוד זוג ידיים ועוד זוג אוזניים לטובת הילדים. כאשר המטרה היא שוויון בחינוך, אסור היה למדינה להשלים עם מצב שבו רשויות מבוססות מממנות תוספת כוח אדם ויוצרות פערים בין הילדים כבר בגיל 3.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו