הניצחון של קליבלנד על גולדן סטייט היה הצהרת הכוונות של דיוויד בלאט - אנחנו כאן. עם זאת, בדרך לשני משחקי בית באוהיו הוא יוצא מהעמדה שהוא כל כך אוהד - האנדרדוג.
ללא קיירי אירווינג ובלי קווין לאב, ובפיגור 1:0 בסידרה ומשחק חוץ נוסף, בלאט התיישב בכיסא שבו הוא מרגיש הכי בנוח ובו הוא עושה ניסים ונפלאות, כמו עם רוסיה באליפות אירופה 2007 או עם מכבי ת"א ביורוליג בעונה שעברה. ללא סיכוי? פצועים? קבוצה פחות טובה? סטפן קרי? אין כמו בלאט כדי לנצל זאת לתצוגות הרואיות. בלאט חובב מצבי מצוקה, הם מוציאים ממנו את המיטב והוא שוחה בהם כמו דג במים.
במצבים כאלה בלאט מלבשים שחקני משנה בתחפושת חדשה ומפיק מהם תצוגות שיא, כמו מת'יו דלבדובה - אנדרדוג כבלאט. קרי בודק עד עכשיו אם האוסטרלי לא מחובר לו לגופייה.
אבל כמה זמן זה יכול עוד להחזיק מעמד? לנצח בכל הסידרה עם שלושה־ארבעה שחקנים מתפקדים בהתקפה תהיה משימה קשה מאוד. זה והעובדה שעכשיו הוא כבר לא נחות יותר ושקרי לא ישחק שוב כל כך גרוע, לא מבשרים טובות להמשך של בלאט, אלא אם יש לו עוד שפנים בשרוול. לפי מה שקורה לו בשתי העונות האחרונות, ייתכן שהוא עוד ישלוף לנו הפתעות.
וכמה דברי כפירה: ברמה האישית אני מודה שאני מעדיף את קרי הנונשלנטי, שלועס כל הזמן את מגן השיניים שלו, על לברון ג'יימס השתלטן (על המגרש בלבד). אין כמעט התקפה של קליבלנד במאני טיים (והיה הרבה מאני טיים במשחק הזה) שעוברת יותר משתי ידיים. זה לא ממש כדורסל, אבל זה עבד בסופו של דבר, לא לפני שבאיזה ארבע הזדמנויות ג'יימס כמעט חירב את המשחק והסידרה כולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו