קריסת הצבא הסורי בפני המורדים, אנשי ארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) וחזית הסיוע (ג'בהת א־נוסרה) בכמה מחזיתות הלחימה, הוציאה את מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, ממחבואו. בהופעה מבוהלת הזהיר את שומעיו, בני העדה השיעית בלבנון, כי הברברים בשער והכין אותם לאפשרות כי ארגונו יכריז על גיוס כללי של השיעים בלבנון כדי לעצור את הצונאמי האיסלאמי הסלפי המתדפק כבר על גבולותיה.
בזעקות השבר של נסראללה יש הרבה מן האמת. בהתנהלותם לאורך השנה האחרונה מוכיחים לוחמי דאעש נחישות להשיב את המזרח התיכון אל חשכת ימי הביניים. הם הורסים בשיטתיות את שרידי הציביליזציות שנשתמרו באזורנו זה אלפי שנים, אבל מה שגרוע יותר, הם אינם מסתירים כי מטרתם אינה רק שרידים ארכיאולוגיים עתיקים אלא גם בני אדם. כל מי שאינו מקבל באופן מלא את תפיסת עולמם ואת אמונתם - דינו מוות. וכך נעלמים מאזורנו לא רק פסלים ועתיקות אלא גם קהילות מיעוטים דוגמת היזידים, הנוצרים האשורים ועוד.
בהופעה מתוקשרת בערוץ אל־ג'זירה, ניסה אבו מוחמד אל־ג'ולאני, מנהיג חזית הסיוע, שלוחמיה שולטים כיום על מרבית רמת הגולן, למתוח קו מפריד בינו לבין דאעש. הוא הסביר כי ארגונו ממוקד בסוריה ואין לו עניין להפוך מדינה זו כשישתלט עליה לבסיס פעולה נגד המערב. את ישראל הוא נמנע כלל מלהזכיר. אבל ברור כי ההבדל בין ג'ולאני, המצהיר אמונים לאל־קאעידה, לבין דאעש הוא טקטי ועניינו נכונות לדחות לעתיד, כשהנסיבות תאפשרנה, את מה שדאעש מתעקש לעשות כיום.
האפשרות של השתלטות דאעש וחזית הסיוע על סוריה צריכה להדאיג את ישראל. אבל השאלה היא מהי האלטרנטיבה. המדיניות הישראלית היתה במשך שנים וגם לאחר שפרצה המהפכה בסוריה כי בשאר אל־אסד הוא שותף רצוי, בהיותו "השטן שאנו מכירים", היינו שליט רציונלי ופרגמטי, שאליו הורגלנו לאורך השנים ושעימו למדנו להסתדר. אחרי הכל בשאר, כמו אביו לפניו, הקפיד לשמור על השקט לאורך הגבול הישראלי־סורי במהלך 40 השנים האחרונות, מאז סיומה של מלחמת יום הכיפורים.
כשהלכה סוריה ושקעה במלחמת האזרחים העקובה מדם, היו בישראל שאיחלו הצלחה לשני הצדדים הלוחמים במדינה השכנה מצפון, הן לבשאר והן למורדים בו. זאת, אגב, בתקווה שבשאר יישאר חזק דיו כדי להבטיח את השקט לאורך רמת הגולן, אבל חלש מכדי לאיים על ישראל או להגיב בכל פעם שהיא פועלת נגד משלוחי נשק משטחו לחיזבאללה.
אבל המלחמה בסוריה עלולה להסתיים מהר יותר מכפי שהעריכו בישראל, גם אם יידרשו חודשים ארוכים עד שבשאר ייפול. גרוע מכך, התגייסותם של נסראללה ושל איראן לעזרת בשאר מלמדת כי הדילמה שבפניה עומדת ישראל איננה בשאר או דאעש אלא נסראללה או דאעש. על כך לימדו האירועים ברמת הגולן בחודש ינואר השנה, עת חיזבאללה שלח את אנשיו לאור יום לגדר הגבול הישראלי־סורי, ומשאלו חוסלו בידי ישראל הוא הגיב בפיגוע בהר דוב.
יתרה מכך, ככל שחיזבאללה מעמיק את מעורבותו במלחמה בסוריה הופך בשאר לתלוי בנסראללה ובאיראנים. ומכאן שההיגיון שהינחה את ישראל כי אפשר לבטוח בבשאר הוא בר תפוגה.
באשר לנסראללה, הרי הוא מחויב לשמור על עתיקות ועל שרידים ארכיאולוגיים ואפילו אפשר לשקם את בית הכנסת בביירות מגן אברהם, אבל נאורות זו מגיעה עד לגבולותיה של ישראל. בנאום שבו תקף את דאעש הוא הכריז על מחויבותו לחיסולה של ישראל, ועוד קודם לכן קרא ליהודים החיים בה לעזוב ולחזור למקום שממנו באו.
אכן, הברברים על הגדרות, וגם אם הם עסוקים בלחימה זה בזה, במוקדם או במאוחר יגיע הרגע שבו יפנו את נשקם לעברה של ישראל. שהרי בכך אין הבדל בין נסראללה לבין דאעש, ואלו הם מי שעתידים לתת את הטון בסוריה בעתיד הנראה לעין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו