שבועות, חג מתן תורה, וכל מה שמזוהה עם החג הזה הוא ידידי היקר, בצק הפילו. שלא תבינו לא נכון, אני דווקא בצד שחובב גבינות הרבה יותר מבשר, אבל העושר על השולחן בשבועות מסתכם בבטן בשני ביסים מבורקס תרד. כל שבועות אני מגלה מחדש שקיש גבינה בולגרית מפוצץ יותר מאנטריקוט ופוקצ'ה עם גבינת עיזים היא סותם העורקים היעיל ביותר.
כשחושבים על זה, חג שבועות לא מתאים בערך ל-50% מהאוכלוסיה. אם אתה קרינבטור אז אתה מתבאס שהחלבון בצלחת שלך מסופק רק דרך סלט קינואה. מי שטבעוני יכול לנצל את ההזדמנות ולברוח לחו"ל. אולי שם יש לו סיכוי להיתקל בפשטידת חלב סויה. אני מאלה שלא בחרו להיות טבעוניים אבל נגזר עליהם להיות רגישים ללקטוז. מדובר בקבוצה של אנשים רגישים שמשלמת ביוקר על כל ביס של עוגת גבינה ולא רק בקונדטוריה או בחדר הכושר. בנינו, מדובר בחג שאהוב בעיקר על בנות החוג לפלדנקרייז בקאנטרי שבו אני מתאמנת. הן פחות באות להתאמן ויותר להחליף מתכונים ממדורי אפייה של מגזין נשים כזה או אחר, מסוג המדורים שאני מעלעלת בהם רק בתור לשיננית ותוהה האם מישהי אי פעם טרחה והכינה עוגת פסטו.
באופן אישי, ועל אף הרגישות שלי ללקטוז, אני מסמפטת את שבועות. מדובר בקונספט קליל שלא כרוך במאמץ מיוחד ומגיע עם צ'ופר בדמות סוף שבוע ארוך. כזה שמאפשר גיחה קצרה לברצלונה או לאילת (יחי ההבל הקטן). בניגוד לדרישות של פסח או יום כיפור, כל מה שנדרש מאיתנו בשבועות זה בעיקר לשלוח את הילדים לבית הספר עם סלסה מקש. החג הזה הוא גם שעתן היפה של הגלביות הלבנות, מהסוג שכל אחד מאיתנו קנה אי שם בשנות השמונים בסיני ומחכות לשבועות כדי לעשות קאמבק.
בקיצור, מדובר בחג שלא תופס מעצמו, כזה שלא חייבים לנסוע בו לארוחה משפחתית. הפעם היחידה בשנה שבה אמא לא תעלב אם לא נעשה את כל הדרך מתל אביב לכפר ורדים בשביל רולדת תרד. בעדות מסויימות אף מגדילים לעשות ולשפוך מים אחד על השני ביום החג. יש המכנים זאת מלחמת המים המרוקאית. ואם אתם קיבוצניקים, אז שם הקונספט הוא פחות מים ויותר חציר.
סבבה של חג, כבר אמרנו ? אם היה לנו בית מקדש, היה יכול להיות ממש כיף לעלות אליו לרגל כדי לפגוש מכרים משכבר ימים. מצד שני, מי צריך בית מקדש כשיש פייסבוק.
בין הקיש לעוגת הגבינה, יש בקרבינו גם כאלה שמגדילים לעשות ולהתעמק במשמעות החג. הם יספרו לנו שמדובר באחד החגים החשובים ביותר ביהדות ולא רק בגלל מתן התורה, אלא כי בערב החג נהוג לעשות תיקון שבועות. כלומר, להישאר ערים כל הלילה ולבקש את אשר חפצה בו נפשינו. עכשיו, כששערי שמיים נפתחים לחלון הזדמנויות קצר, זאת בדיוק השעה להיפטר מהרגלים ישנים ולאמץ חדשים.
כל חג וניקיון הנפש שלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו