לפני כמה ימים בירכנו את הכוחות האמריקניים המיוחדים על הפעולה שלהם על אדמת סוריה וחיסול בכיר דאעש, אבל אמרנו כי זה מעט מדי, מאוחר מדי (עבור אלפי אזרחים שנטבחו בינתיים) ובעיקר אמרנו כי הפעולה אינה מתרגמת את המציאות בשטח. "דאעש יוזם וכובש אפילו", אמרנו.
ארגון דאעש הצליח אתמול למרות ההפצצות, ולמרות הקואליציה הגדולה שהקימה וושינגטון, לכבוש מחדש את העיר רמאדי, כפי שהוא עשה באביב 2014. העיתון "ניו יורק טיימס", במאמר פרשנות, תוהה אם עיראק אינה יכולה לנהל את המאבק בדאעש ללא איראן. גם את זה אמרנו. וזוהי אולי הבעיה הגדולה שלנו, ישראל, בסיפור הזה (עיין ערך הסכם הגרעין).
אין ספק כי כיבוש רמאדי (100 ק"מ ממערב לבגדד) מחדש הוא ההישג הגדול ביותר של ארגון המדינה האיסלאמית מאז תחילת השנה. בפועל, הדברים אמורים היו להיראות אחרת. הצבא העיראקי והמיליציות הסוניות, שפועלות לצידו, בהדרכה אמריקנית, ובחסות הפצצות הקואליציה, כל אלה היו אמורים לאפשר לממשל בבגדד לכבוש מחדש את מחוז אנבאר, שהעיר רמאדי בירתו.
העיתון "ניו יורק טיימס" הזכיר אתמול כי לאמריקנים היסטוריה כואבת עם מחוז אנבאר, שבו איבדה ארה"ב יותר מאלף חיילים. בגלל הקירבה של וושינגטון לממשל בבגדד, וושינגטון גם חתומה על הכישלון הצורב החדש באותו מחוז מדברי מדמם.
היה מי שחשב כי דאעש בנסיגה אחרי הכישלונות של הארגון הג'יהאדיסטי בתיכרית וסמוך לגבול עם כורדיסטן. דאעש חי, נושם, בועט ועורף.
הכישלון בעיר רמאדי הוא כישלון של כוחות צבא עיראק והמיליציות הסוניות המסונפות שלו. ראש ממשלת עיראק אמר בחודש שעבר כי ההגנה על רמאדי וכיבוש מחוז אנבאר הוא בראש סדרי העדיפות של הממשלה בבגדד. בפועל, כוחות צבא עיראק התפוררו ונסו על נפשם כשהם משאירים לארגון דאעש את כל הנשק שלהם מאחור.
היום במצב שבו וושינגטון וחברות הקואליציה תוקפות רק מהאוויר, אין לממשלה בבגדד כל ברירה אחרת כי אם לקרוא למיליציות השיעיות לעזרה. חזרנו לאיראן.
הבעיה עם המיליציות השיעיות היא גם הדרך שבה הן נוהגות עם האוכלוסיות הסוניות, אבל לא פחות נורא זה כמובן העובדה שמאחוריהן עומדת איראן שמוצאת בעיראק ובסוריה (ותימן גם) קרקע פורייה להעצים כוחה, השפעתה וקרבתה לוושינגטון. אם תרצו, איראן בתפקיד המשיח. וושינגטון, למרות הכל, נשמעה אתמול אופטימית.
כך נראית המלחמה בדאעש. לא נעים - נורא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו