לכונן ממשלה, לשנות את השיטה

קשה להאמין שיש בישראל מי שמתקשה לישון בלילה בשל העובדה כי הממשלה החדשה טרם הושבעה או סביב הקרב על מספר השרים. לפני חודש וחצי מימשו מיליוני אזרחי ישראל את זכותם והלכו לקלפיות, רובם בחרו בגוש הימין בראשות בנימין נתניהו. מבחינתם, העניין סוכם; ונראה שלא רבים מהם מתעניינים - ועוד פחות מהם מתמצאים - בתהליכים הפוליטיים והחוקיים הכרוכים במימוש רצונם שבישראל תקום ממשלה על בסיס סיעות הימין ובראשה נתניהו.

סביר להניח כי גם הנאומים הרהוטים ביותר וההצהרות הלוחמניות ביותר הנשמעים היום בקול גדול בשורות האופוזיציה חולפים למרבית האזרחים מעל הראש. ובצדק. הרי שלושה חודשים תמימים שמענו נאומים חוצבי להבות, הבטחות, השמצות ומה לא במסגרת קמפיין הבחירות. כעת הגיע הזמן למעשים, לכינונה של ממשלה חדשה. מי שפותח במקרה את השידורים החיים מהכנסת בימים אלה עשוי לחשוב שחזר במנהרת הזמן כמה חודשים אחורה: איתן כבל צועק על זאב אלקין, שרון גל תוקף את זהבה גלאון, יצחק הרצוג מאשים את בנימין נתניהו. זה ממילא מה שמתחולל בכנסת כל השנה, אבל זה אמור להיות מלווה בעבודה. בקבלת החלטות. בחקיקה.

יתרה מכך, הנושא שעליו קם קול הזעקה אינו ככל הנראה מתחומי העניין המרכזי של תושבי ישראל, בלשון המעטה. על נושאי מדיניות, חברה, כלכלה ומשפט יש מתעניינים רבים, אבל כשהדיון היחיד שבו עוסקת הכנסת מבוקר עד ערב, כשהאופוזיציה עם הסכינים בין השיניים, הוא אם מספר השרים יהיה 18, 20 או 22, אז - איך לומר לפוליטיקאים בעדינות - איבדתם אותנו. תקראו לנו כשתחזרו להיאבק על מחירי הדיור, או על גורלו של המו"מ המדיני.

אם היה קצת רצון להכניס מעט רצינות בשוכני הלשכות בגבעת רם, ואם בכל זאת הם חייבים להתכתש לפני השבעת הממשלה, היו עכשיו חברי הכנסת מקיימים דיון רציני בשינוי מתחייב בשיטת הממשל, ובעיקר מנסים לענות על השאלה כיצד רצון העם יכול להשתקף טוב יותר בייצוג שקיבל מנבחריו.

סך כולל של שבעים מנדטים הצביעו לימין ובכל זאת מונה הממשלה 61 מנדטים בלבד. או איך פוטרים את ראש הממשלה מהתלות במפלגות קטנות וסקטוריאליות. ובכלל, איך מביאים למצב של יציבות ובחירות בכל ארבע שנים ולא בכל שנתיים וחצי.