ראיתי את השוטרים חוטפים ומתאפקים

הייתי שם, שאפתי את העשן הסמיך, נפלתי כשרימון ההלם התפוצץ לי על הרגל ובתוספת של זרם של מים וסבון מהמכת"זית נשלחתי לאמבולנס בדרך לתל השומר. ולמרות זאת אין בי כעס על השוטרים ששלשום היו דווקא מאופקים, אולי אפילו רכים מדי.

זה התחיל כבר אחר הצהריים וכבר אז הורגש שמשהו שונה וחריג מאוד קורה כאן. כשהמפגינים החליטו לחסום את צומת עזריאלי בשעת השיא המשטרה רק עמדה מנגד. כשזה לא הספיק הם ירדו לחסום את נתיבי איילון. אף על פי שמדובר בעבירה פלילית המשטרה הורתה לאנשיה: "תכילו". למפגינים זה לא הספיק - הם יצאו בתהלוכה לכיכר תוך חסימת הרחובות הראשיים בעיר. אבטחה? אישורים? תיאום מראש? תוהו ובוהו.

מה הפלא שאחרי חמש שעות של הפרת סדר בוטה, אחרי שהחלה בפגיעה בנפש וברכוש, נכנסה המשטרה לפעולה.

אני לא יודע מי הם ראשי העדה ש"הרסו להם את המחאה", ואני לא יודע אילו הם אותם "ארגונים" שתפסו טרמפ. אני כן יודע מי הם עשרות הצעירים, חלקם רעולי פנים, שנכנסו לחצרות אבן גבירול, הביאו בלוקים, ניפצו אותם לחתיכות ודירבנו זה את זה "לא לרחם ולפגוע לבני זונות בראש" וחזרו להתחבא. ראיתי את השוטרים חוטפים ומתאפקים, גם כשצעקו להם "נאצים", וגם כשבקבוקי בירה, מקלות, בלוקים ותמרורים נזרקו לעברם.

אבל גם את הכעס של המפגינים אפשר להבין. ברגעים שלפני זריקת הבלוקים סיפר לי יוסף אבטאו, צעיר אתיופי, שכשהוא חוזר בלילה מהעבודה כעוזר טבח במסעדה בעיר, כי "שחורים" לא מוצאים עבודה אחרת, אל ביתו בדרום תל אביב כי שם גרים "השחורים", הוא ייעצר שלוש פעמים לבדוק אם הוא פורץ, שודד או סוחר סמים - רק כי הוא שחור.

מחיר האיפוק היה קשה. יותר מחמישים שוטרים פצועים. מחיר האלימות היה סוריאליסטי - שוטר אתיופי מחכה לצילום רנטגן ליד מפגין עם סנטר חבוש. שניהם מחליפים מבטים ומבינים שלא כך זה היה צריך להיגמר.