מחאת העולים מאתיופיה, שהפכה להפגנה אלימה, חשפה את פעולות המשטרה לביקורת על שימוש בכוח מופרז והפיכת כיכר רבין לשדה קרב מלווה בירי של גז מדמיע, רימוני הלם, זרנוקי מים ובשימוש באלימות מיותרת כלפי אזרחים שבסך הכל ביקשו להשתמש בכלים החוקיים העומדים בפני ציבור מקופח, המבקש לבטא את מצוקתו, באופן בלתי אמצעי, ובאמצעותו כלפי מוסדות המדינה.
מנגד נשמעו דעות המשבחות את פעולת המשטרה כשומרת החוק ומונעת אפשרות של קבוצת אזרחים, תהא מצוקתם מוצדקת ככל שתהא, ליטול את החוק לידיהם. לקיחת החוק לידיים תוך הפגנת אלימות פירושה כאוס חברתי העלול להוביל חלילה לאנרכיה.
מערכת השיקולים שעומדת בפני מפקדי משטרה מבוססת על סולם ערכים לאומי בסדר קדימויות: קדושת חיים, שלטון החוק וכבוד האדם וחירותו, כולל חופש ההפגנה והמחאה. כאשר קדושת חיים היא ערך עליון, אסור בתכלית האיסור לאפשר הפרת חוק על ידי מפגינים, אשר עלולה לייצר סכנת חיים למי מהמפגינים, מהאזרחים הלא מעורבים או משומרי החוק עצמם.
ההפגנה שלשום, שהחלה באופן מתון ובשליטה מלאה, הפכה לאלימה כהרף עין. אפשר שבחוכמה שלאחר מעשה היה אפשר לתחום את כיכר רבין בשרשרת שוטרים מצוידים באמצעים לפיזור הפגנות תקניים ומלאים, תוך מניעת חיכוך בין שוטרים לבין המפגינים. זוהי כאמור חוכמה בדיעבד. עדיין, שימוש ברימוני הלם ובגז מדמיע כלפי אזרחים המבטאים מחאה/מצוקה הוא אמצעי קיצון ואחרון שיש להפעילו במשורה על ידי צוותים בודדים ומיומנים. זהו שיקול טקטי שנזקו רב על תועלתו, ונכון היה להימנע בכל דרך מהפעלת אמצעים "מלחמתיים" כלפי אזרחים מפגינים.
שלטון החוק הופר על ידי המפגינים בעת שחסמו את נתיבי איילון, ונכון נהגה המשטרה שלא פינתה את המפגינים תוך הפעלת כוח ואמצעי אכיפה ומצאה את האיזון בין המחאה הכואבת והמוצדקת של ציבור יוצאי אתיופיה בישראל לבין הקפדה על שלטון החוק ללא פשרות. זהו שיקול דעת נבון, שבו הסכנה של פגיעה בקדושת החיים גוברת גם על שלטון החוק שלכאורה מופר בריש גלי. החלטתה של המשטרה לא לאפשר למפגינים לפרוץ לבניין העירייה מחשש לוונדליזם ראויה ומוצדקת, שכן מדובר במוסד שלטוני רשמי שלא יכול בשום דרך להיות מטרה לפגיעה בנפש וברכוש ללא תגובה משטרתית.
האם השימוש ברימוני הלם ובגז מדמיע הוא המוצא האחרון? ודאי שלא. שכן המשטרה, ככל שהיא אמונה על קדושת החיים ועל קיום שלטון החוק, מחויבת במתן זכות הביטוי, זכות המחאה, זכות ההפגנה וחופש התנועה לכל ציבור. כיכר העיר היא המקום הנכון למפגינים להביא את זעקתם. ציר ההידברות בין המשטרה לבין מנהיגות פורמלית (מגישת בקשות) ובין מנהיגות טבעית, שניתנת לאיתור באופן מקצועי (צוותי מו"מ) במהלך הפגנה, אמור היה לייצר את גבולות המחאה מול סף התגובה המשטרתית.
הגפרור שהצית את אדי הדלק הוא התנהגות שוטר פסולה וחמורה הגובלת בגזענות ובפגיעה במדים. הפיכת המשטרה לשעיר לעזאזל הציבורי לא תקדם ולו במעט את מצוקת יוצאי אתיופיה. הפקת לקחים מהירה ומקצועית מחויבת, ראוי שתתקיים לקראת ההפגנה הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו