אסון ששם את הכל בפרופורציה

נפאל נמצאת היום בכותרות אחרי שרעידת אדמה קשה פקדה את המדינה הגבוהה בעולם. וגבוהה, אגב, לא אומר עשירה.

מאחר שבמדינה התיירותית נפאל פועלים שגרירות ישראלית וגם בית חב"ד, וישראלים רבים מבקרים בה לאורך כל השנה - רובם למטרת תיירות ואחרים למטרת הורות - הפכנו כולנו מאז שבת לנפאלים. אגב, אנחנו לא היחידים: גם הצרפתים, הספרדים, הבריטים והאמריקנים עוקבים אחר נפאל, אבל מנקודת הראות שלהם, דרך מצבם הפיזי של נתיניהם התקועים בערים, בכפרים או בהרים. ובינתיים, מניין ההרוגים של המקומיים רק ממשיך לעלות. אלף, אלפיים, חמשת אלפים...

אבל איזה מזל שמבחינתנו, אם ירצה השם, כל זה יסתיים בלי קורבנות.

הסיפור שתפס את הכותרות היה כמובן סיפור התינוקות. האבות לתינוקות הפונדקאים, תחילה התקועים עם התינוקות הרכים והחמודים אל מול החיתולים והמזון האוזלים. אחרי זה מגיעים החילוץ והשיבה הביתה. בשבוע האחרון העולים החדשים המפורסמים ביותר בישראל היו תינוקות ישראלים מתוקים שנולדו בנפאל.

אז מבלי לבקש לקלקל את החגיגה, בואו נזכור לרגע כי רעידת אדמה היא טראומה, סוג של פצצת אטום, שחווה מדינה ופוגעת בעיקר בילדים. בזמן שאנחנו נושמים לרווחה על השבת התינוקות הביתה, אנחנו צריכים לזכור כי 2.8 מיליון ילדים נפאלים נפגעו במישרין או בעקיפין מרעידת האדמה בנפאל, על פי נתונים של ארגון יוניצ"ף.

ילדים רבים מצאו עצמם ברגע אחד ללא קורת גג, ללא הורים, חסרי כל. טראומה מובטחת לכל החיים.

לרעידות אדמה בעולם השלישי מגיב העולם בדרך כלל בסוג של רפלקס פבלובי: תחילה התגייסות גדולה של כולם מאחר שהתמונות קשות ומזעזעות. זוועה מצטלמת טוב. ואט אט (האמת, מהר מהר...) חוזרים לעסקים כרגיל.

אלא שיש תמיד לחשוב על השלב הבא: שלב השיקום. בהאיטי מדברים על פרק זמן של 20 שנה הנחוץ לשיקום בעקבות רעידת האדמה הקטלנית שמחקה מדינה. אינדונזיה זקוקה לעשור כדי להשתקם אחרי הצונאמי.

זה לא אומר שיקום של מבנים, זה אומר שיקום של כלכלה, של מוסדות, של חיים.

למדינה יש קודם כל אחריות לאזרחיה. טבעי שכל מדינה תצא לחלץ את אזרחיה. ישראל היא מהמובילות בעולם. ראיתם מטוסי חילוץ איראניים?

אתמול באחת ממהדורות החדשות שמענו סוג של טרוניה של שניים שחולצו, שהתלוננו שהחילוץ לא היה מהיר מספיק (???).

סליחה? מישהו הכריח אותם לצאת לנפאל? הלו, רעידת אדמה, אסון טבע.

צריך להבין שאנחנו בסיפור הזה כמעט שום דבר. היום זה טרנדי לדבר על נפאל. בעוד כמה חודשים לא בטוח שמישהו באמת יזכור כמה נהרגו שם.

עבור התושבים המקומיים מדובר בהלם לכל החיים. יכול להיות שחלק מהאימהות של התינוקות החמודים שהגיעו ברוך השם ארצה הפכו לחסרות כל, ואולי הן כבר בכלל לא בחיים.

זיכרו: הכל עניין של פרופורציות.