להתכונן לרעידת האדמה מעבר לפינה

 

נתחיל ישר מהמסקנה: חייבים לחייב את כל בעלי הדירות לבצע תמ"א 38, ובמקביל לאסור על הרשויות המקומיות לעכב או לבטל את התוכניות לחיזוק המבנים. 

זה לא סוד שמדינת ישראל יושבת על השבר הסורי אפריקני ועל פי הסטטיסטיקה – פעם ב-50 שנה אמורה להתרחש רעידת אדמה גדולה בישראל. לשם כך בדיוק נועדה ונוסדה תוכנית תמ"א 38. 

בחודש הקרוב "נחגוג" עשור לתוכנית התמ"א. תוכנית זו נועדה במקורה לחזק מבנים ישנים, ולהכין את ישראל לקראת רעידות אדמה עתידיות. התוכנית יצאה לדרך בעקבות דוח מבקר המדינה משנת 2000 שקבע שיותר מ-40% מהמבנים בישראל אינם ערוכים לקראת רעידת אדמה גדולה.

כעת, בחלוף עשור לתוכנית, ניתן לציין שההישג העיקרי שלה הוא בהגברת המודעות הציבורית לצורך המיידי בחיזוק מבנים מפני רעידת אדמה, ולדרכים לביצוע חיזוק זה באמצעות תוכנית תמ"א 38. עם זאת במקומות רבים ברחבי הארץ ישנן בעיות ביישום התוכנית המשפיעה באופן ישיר על רמת המוכנות של מדינת ישראל לקראת רעידת אדמה גדולה. 

למרות המודעות הגדולה והרצון של כל הגורמים - בין אם אלה דיירים, יזמים או בנקים - לקדם פרויקטים מסוג זה, בפועל אנו רואים מעט מאוד פרויקטים שמבוצעים במבנים הזקוקים לחיזוק, יחסית לפוטנציאל הקיים.

ומה עם מבנה הציבור?

למרבה הצער, התוכנית הקיימת אינה מספקת מענה ליישובי הפריפריה, ובעיקר ליישובים הסמוכים לשבר הסורי אפריקני, וזאת בשל חוסר כדאיות כלכלית. הניסיון מלמד שעיקר הפרויקטים בהם מתבצעות עבודות לחיזוק המבנה מכוח תוכנית תמ"א 38, הינם ברחבי גוש דן והמרכז - ערים בהן קיימת כדאיות כלכלית עבורנו היזמים, מאחר ומחיר הקרקע בהן הוא גבוה. בנוסף, עיקר הפרויקטים מתבצעים בבניינים נמוכי קומות, בעוד שלא ניתן כל מענה לבניינים עם מספר גבוה יותר של קומות שלא נבנו לפי התקן המחייב לעמידה בפני רעידות אדמה. 

זאת ועוד, התוכנית לא נתנה מענה מספק למבנים רבים שמשמשים את הציבור הרחב ואשר אינם מיועדים למגורים, כגון בתי ספר, בתי חולים, מבני ממשל ומבני ציבור אחרים, שגם הם במקרה של רעידת אדמה צפויים לקרוס. 

כולנו מכירים את בעיית הבירוקרטיה והסחבת הקיימת במדינה. רעה חולה זו לא פסחה על תוכנית התמ"א (להוציא עיריות שמעודדות את התמ"א דוגמת עיריית רעננה ובעבר גם עיריית רמת גן), ועל ההכנות וחיזוק התשתיות לקראת רעידת אדמה. תהליך אישור הבקשות למתן היתר בנייה בפרויקטים מכוח התמ"א בוועדות המקומיות הינו ארוך ומתיש. אנו עדים למקרים שבהם פרק הזמן ממועד הגשת הבקשה לקבלת היתר בנייה, ועד למועד קבלת ההיתר הינו למעלה משנתיים. תקופה בלתי סבירה בעליל.

על מערכת המשפט להתערב

אם לא די בבעיות הבירוקרטיות שתוקעות מקלות בגלגלים של תוכנית התמ"א, קיימת גם בעיית הדיירים הסרבנים. בעת שחלק גדול מבעלי הדירות בבניין שמתאים לפרויקט מעוניינים לקדם אותו, הם נתקלים בדיירים סרבנים שאינם מוכנים לחתום על ההסכם. חלק מאותם דיירים חושבים שסירובם יוביל לפיצוי גדול יותר בתמורה לחתימה, אחרים חוששים מחוסר הנוחות שייצור פרויקט התמ"א, ויש את אלה שלא מעוניינים שיבוצעו שינויים בדירתם אליה הם קשורים רגשית. כל הסיבות הללו צריכות להתבטל כאשר על כף המאזניים עומדים חיי אדם. בהתאם לתפישה זו, הגיע הזמן שהמערכת המשפטית תשתמש בכלים הטובים שהוענקו לה במסגרת חקיקת החוקים הנלווים לתמ"א, ותאכוף ביתר שאת דיירים המסרבים לחתום על הסכם תמ"א. בפועל, בשנתיים האחרונות אנו עדים לשינוי מדיניות הרשויות ובתי המשפט ואף לפסקי דין הרתעתיים נגד סרבנים. אך הדרך עוד ארוכה.

במקביל לכך, על הממשלה שתקום להפנים שרעידת האדמה הבאה היא רק עניין של זמן, ולעודד יזמים על ידי הוספת תמריצים לביצוע פרויקטי תמ"א גם בפריפריה, לעצור את הסחבת הבירוקרטית ולפעול בכל הכוח ליישום התכנית. יהיה זה אסון עבור כולנו אם היא תתעורר מאוחר מדי. 

הכותב הינו סמנכ"ל בחברת בוני בניין ופיתוח

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו